הערים על הסַּפַּר שדרש מחיר מפולפל

מעשה שהיה כך היה.

אל המספרה של ראובן נכנס שמעון יחד עם בנו הקטן. תחילה הסתפר האב, ולאחר מכן הושיב את הילד, וביקש לצאת למספר דקות לצורך "סידור קטן".

הספר סיים את מלאכתו, אך האיש טרם הגיע. "מה קורה עם האבא שלך? עד מתי אחכה לו!" שאל הספר. השיב הילד: "אבא שלך?! הוא כלל לא אבי. פשוט מאד הוא מצאני מחוץ למספרה ושאל אם מעוניין אני בתספורת חינם אין כסף, השבתי בחיוב, והוא הובילני לכאן..."

ראובן החליט לפנות אל יודעי דת ודין, ומיד נשלח מברק אל ביתו של שמעון, בו נכתב כי עליו להתייצב בבית-הדין לדין תורה.

והנה, בבית הדין קם שמעון והסביר את המניע למעשיו: "ברצוני לספר את שאירע לפני חודש ימים, כאשר הגעתי אל המספרה בהול שעה קלה לפני חתונת בני, והייתי נחפז לצאת לחופה, הספר ה'צדיק' ניצל אז את מצבי ודרש סכום מופקע של 100 שקלים עבור התספורת... ובכן, כאשר עשה כן יעשה לו..."

האם מחוייב כעת שמעון לשלם לראובן עבור מלאכתו? 

תשובה

נאמר במסכת בבא קמא (דף קט"ז עמוד א')[1]: הרי שהיה בורח מבית האסורין והיתה מעבורת - ספינה לפניו, ורצה לחצות את הנהר כדי שלא יתפסוהו שומרי בית האסורין. אמר לו לבעל המעבורת: טול דינר (שהוא סכום גדול בהרבה מהמקובל לשלם עבור העברה במעבורת) והעבירני את הנהר. אין לו לבעל המעבורת אלא שכרו הרגיל! אלמא אמר ליה - רואים אנו שיכול לומר הבורח לבעל המעבורת: משטה אני בך - ולא נתכוונתי לתת לך סכום כה רב, אלא אמרתי כן על מנת שתסכים להעבירני את הנהר.

מבואר בדברי הגמרא, כי אף על פי שאדם שהתחייב ממון לחבירו תמורת עשיית מלאכה מסויימת - חייב לשלם לו את כל שכרו, ברם, קייימים מקרים שאינו חייב לעמוד בדיבורו, כגון: אסיר שנמלט מבית האסורים, וביקש מבעל הספינה להעבירו לחוף מבטחים, והלה הסכים לעשות כן תמורת מחיר מפולפל - רשאי האסיר לטעון 'משטה הייתי בך', ואין עליו לשלם אלא את המחיר המקובל בלבד. סוגייתנו הובאה להלכה בשולחן ערוך חושן משפט סימן רס"ד סעיף ז', עיין שם.

אולם נראה כי בנידון דידן לא יוכל לטעון שמעון טענה זו מחמת הטעמים הבאים:

1) אף במקום שאינו חייב ליתן יותר מהראוי, לאחר שכבר נתן את השכר - אין מוציאים מידו של המקבל[2]. וברור איפוא שלאחר ששילם שמעון לראובן את שכרו, אינו רשאי ליטלו ממנו בחזרה.

2) מה שאמרו כי מחמת אונס ודוחק יכול לומר משטה אני, אינו אלא באונס הגוף, כגון במקרה של הבורח מבית האסורים, או חולה הזקוק לתרופות. (ויש הסוברים כי הטעם במעבורת הוא משום סכנה)[3].

3) יש אומרים שהטעם שאין נותן לחבירו כפי מה שהתנה עמו, הוא מפני שמצוה מוטלת על בעל המעבורת להצילו היות ונמצא בסכנה. כך היא שיטת ה'מרדכי' (ב"ק אות קע"ד), שכתב להסביר את טעם הדין של משטה אני בך בזה הלשון: "וטעמא, דהוא (האסיר) מסוכן וחייב (הספן) להצילו וליטול שכר טורחו, והכי נמי מצוה להביא לו רפואה לחולה, אבל בשאר מלאכות (שאינן של מצוה) - חייב לתת לו כל אשר התנה לו"[4]. לאור דבריו, בנידוננו שלא היה על הסַפַּר מצוה לספֵּר את חבירו, ממילא לא שייך לטעון משטה הייתי בך.

ועתה יש לדון האם חייב ראובן להשיב את הכסף הרב שקיבל בתחילה מדין אונאה.

ובכן, הלכה בידינו, שאין דין אונאה בשכירות פועלים[5]. במה דברים אמורים: בשכיר יום, אבל ב'קבלן' יש דין אונאה[6]. משכך, יתכן ששמעון אינו חייב לשלם שוב, ויכול להותיר את הממון עבור התספורת בידיו[7]. אלא שמכל מקום הכריעו הדיינים כי הואיל וידע שמעון שנתאנה ואף על פי כן הסכים לקבל את שירותי הספר, הרי שיש לומר שמחל ונתרצה בזה ואינו יכול לשוב ולגבות את הממון, ולכן שלם ישלם[8].

אולם מסתבר שאינו מחוייב (בדיני אדם) לשלם בעד תספורת הילד, שרק הניחו במושב. והנה, פנה הספר אל אבי הילד ותבעו שישלם לו את דמי התספורת. אך גם בזה לא זכה, משום שטען האב כי נוהג הוא לספר בעצמו את בנו ולא היה זקוק כלל למלאכתו...

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.