היהודיה הנודדת שהגיעה הביתה

חנה גני וייסברג, 40, היא תושבת שכונת נחלאות מירושלים, נשואה לגר צדק מזה 16 שנים ואם במשרה מלאה לששה ילדים. האתר שלה, "אמא יהודייה", אינו מרמז כלל על המסע הפרטי שעברה במהלך חייה.

וייסברג למדה בבית ספר נוצרי פרטי החל מכיתה ד, שם הרגישה עוף מוזר בהיותה ביישנית וחסרת בטחון אל מול החברה המקומית. "נכשלתי בכל הבחינות בהיסטוריה יוונית, ומשום כך נאלצתי להישאר בבית הספר לאחר שעות הלימודים, מדי יום ביומו, כדי ללמוד. אך בעצם זו הייתה הקלה, משום שנכשלתי גם במגרש המשחקים", היא מגוללת את סיפורה האישי.

בהכנות לחג המולד לימדו בבית הספר את בנות המקהלה, וחנה ביניהן, את מזמורי החג. "הייתי התלמידה היחידה שלא הכירה את מזמורי חג המולד. המלים היו מבלבלות. במהלך החזרה על אחד המזמורים, שאלתי את המורה: סליחה, גברת וידור, מי זה ישו?. גברת וידור, חברה נאמנה במקהלת הכנסייה, התלהבה: שאלה מצוינת! ישו הוא הא-ל. אז למה אנחנו שרים: ישו, הא-ל? הקשיתי, זה די טיפשי. גברת וידור נתנה בי מבט זועף, ואני לא הגבתי. התביישתי בעצמי. הרגשתי ילדה רעה".

בהתייעצות עם חברה יהודיה נוספת החליטה חנה, הילדה הקטנה חסרת הזהות, שלא להוציא מילים אלו מפיה. "במהלך ההופעה של אותה שנה, כששרו את מזמורי חג המולד, מיד אחרי ששרנו הבה נסגוד לו, חתמתי את פי ולא שרתי ישו, הא-ל. במשך שש שנים, מאותה הופעה ועד לטקס הסיום שלי, חתמתי את פי שנה אחר שנה, ומעולם לא סיפרתי על כך לאיש.

"היה זה צעד משמעותי עבורי. למעשה, במבט לאחור, היה זה כנראה האירוע השנתי החשוב ביותר של ילדותי. זו הייתה דרכי הצנועה להצהיר בפני מורי האהובים וחברי היקרים: "תראו, אני לא יודעת הרבה על יהדות. אני לא יודעת הרבה יותר מזה שאסור לי לשיר את המילים האלה. אך ברגע זה של שתיקה, באיזשהו מקום, עמוק בלב, ידעתי שחשוב להיות יהודי...".

* * *

שנת 1991. חנה הופכת לסטודנטית מן המניין בבאודוין, קולג קטן במיין. "שנות הלימודים שלי בבאודוין היו דחוסות עד אפס מקום, והן חלפו תוך מרוצה מטורפת ואינסופית משיעורים לאימונים באתלטיקה קלה, לתזמורת, למקהלה, לספריית הקולג ובסוף בצניחה למיטה בשעות הקטנות של הלילה."

בשנה האחרונה ללימודיה בקולג מחליטה חנה להתנדב במחנה קיץ של החלוצים הסובייטים מחוץ למוסקבה. "ביומי הראשון שם, התעניינה מנהלת המחנה בשם המשפחה שלי. "איזה מין שם זה פרידמן, זה גרמני?". "לא, זה שם יהודי", הנהנה בהבעה חתומה.

"באותו קיץ למדתי מה זאת אומרת לשהות במדינה אנטישמית באמת. למרות שלא אמרתי לאף אחד שאני יהודיה, חוץ מאשר למנהלת המחנה, השמועה עברה בין אנשי הצוות כמו אש בשדה קוצים.

בשלב מסוים, חברה לעבודה הזמינה אותי לחדרה לקפה. באמצע השיחה על חיי המחנה, היא סגרה את דלת חדרה ואמרה בקול מהוסה, שם הנעורים של אמא שלי היה גרוס, ואז פתחה שוב את הדלת והמשיכה לשוחח על טורניר השחייה הקרב.

"באמצע הקיץ הגיעו למחנה שני מדריכים נוצריים. הם ענדו על צוואריהם צלבים ענקים, היה להם שיער ארוך, והשמועה אמרה שהם עומדים לעבור בקרוב הכשרה להיות נזירים רוסיים. לילה אחד, כשהצטרפתי לכמה מדריכים שישבו בחדר, מעשנים ושותים תה וודקה, אחד מהנוצרים התחיל לשאול אותי שאלות.

- "את פרוטסטנטית?".

- לא.

- "את קתולית?".

- לא.

- "אז מה את?".

- "אני יהודייה."

"יהודייה? הוא אמר בתערובת של גועל וחוסר הבנה. "את באה להגיד לי שאת לא מקבלת את ישו בתור המושיע שלך? את יודעת שדמו של האדון על ידייך? את יודעת שתלכי בגלל זה לגיהינום?".

באותו רגע העולם נדם – עשן הסיגריות, החדר החשוך והמבט המעיק שנעץ כל אחד מהמדריכים בחנה או ברצפה. "אבל מה שנכון," הוא המשיך לבסוף כשצליל מריר מלווה את קולו, "היהודים הם העם הנבחר. מכל האומות בעולם, היהודים היו הראשונים שהבינו שיש א-ל אחד."

מבולטימור, למיין ומשם לרוסיה - אבל לחנה, היהודייה הנודדת, זה לא הספיק. הנשמה בפנים חיפשה להגיע אל מחוז חפצה...

סמסטר סתו. חנה מחליטה לשים פעמיה לאינדונזיה. "הסטודנטיות האינדונזיות שהכרתי היו מקסימות וידידותיות באופן יוצא מן הכלל. הייתי מבלה איתן את הערבים, היינו מתבדחות ומשוחחות על הלימודים שלהן ועל יופיו כביכול של האסלאם. למרות האווירה האנטישמית במדינה, ההתנסות האינדונזית שלי היתה חיובית להדהים. אהבתי את האידיאליזם של הסטודנטיות האינדונזיות, את חוש ההומור שלהן, את החמימות ואת הרוחניות.

"בלילה האחרון שלי באינדונזיה, היה לי מפגש שגרם לי לשקול מחדש את ההתרשמות שלי. בעודי אורזת את התיקים, אחת החברות החדשות שלי קפצה לבקר. באתי לדבר איתך, כי אני רוצה שתביני משהו, היא דילגה על כל הגינונים והגיעה ישר לנקודה. כולן כאן מאוד נחמדות אלייך. אבל האמת היא שבלב שלנו, כולנו שונאות יהודים עד כמה שאפשר לשנוא מישהו."

חנה הופתעה מהישירות, שכן חשה הפרדה כמעט ברורה בינה לבין "היהודים" שהבנות כל הזמן דיברו עליהם.

"ואז, באופן בלתי צפוי, עצרה החברה החדשה שלי בחדות. אבל אף אחד לא יכול להכחיש, אמרה, בפנים מעוותות כאילו נגסה בלימון, שהיהודים הם העם הנבחר, כי אתם הייתם העם הראשון שהכיר בא-ל אחד. במילים אלה עזבה את החדר, סוגרת אחריה את הדלת בטריקה.

* * *

חנה חזרה לביתה שבבולטימור. החוויות שפקדו אותה עד כה עוררו בה סקרנות מיוחדת לגבי ישראל והיא החליטה לתור את הארץ.

"קצת אחרי שהגעתי לישראל, הסכמי המגורים שלי עלו על שרטון, והחלטתי לעבור למדרשה לנשים אשר הציעה לי מגורים בחינם. לראשונה בחיי הרגשתי התפעלות וסיפוק מלימודי יהדות, בחברה של נשים יהודיות צעירות ואידיאליסטיות שגם הן עסקו בחיפוש לוהט אחר משמעות בחייהן. בשבת הראשונה שבה ביליתי אצל משפחה דתית, כשראיתי איך האמא מוקפת בילדיה ובעלה, הבית שלהם מלא בשירה וחמימות, ומואר באור-הבראשית של השבת, הדבר כל כך נגע ללבי עד שנעלתי את עצמי בשירותים, ולא יכולתי להפסיק לבכות. ואיך יכולתי שלא להתרגש עד דמעות מההבנה שאני הייתי יהודיה נודדת שהצליחה סוף-סוף להגיע הביתה?".

מאז הגיעה חנה הביתה, עברו שנים מספר. היא הספיקה למצוא את עצמה כאן בארץ, וגם את... בעלה. כיום תחביבה המיוחד הוא ליצור סרטוני וידיאו קצרים אודות מהות האימהות מנקודת מבט יהודית, סרטונים אשר זוכים לאהדה רבה בקרב הציבור בכלל ובקרב נשים, שמבינות בדיוק למה היא מתכוונת. בנוסף היא הוציאה שני ספרים באנגלית, " Expecting Miracles"

ו" One Baby Step at a Time". על הכניסה לתחום הכתיבה היא מספרת: "זה היה כשהייתי בהריון השני שלי, כשרציתי לקרוא איזשהו ספר אודות הסתכלות של נשים יהודיות על הריון ולידה. בסופו של דבר, כשראיתי שאיני מוצאת ספר כזה, פשוט כתבתי אותו!".