התחכם והודיע לפריץ שהלוֹוֶה שלו פשט רגל כדי שיפרוץ למחסן ויטול חמצו

לפני כמאה וחמישים שנה אירע המעשה.

יהודי ירא שמים, בעל בית חרושת גדול ליין-שרף, שכח למכור לנכרי את סחורתו (שהיתה כולה עשויה מחמץ) טרם חג הפסח.

ויהי בערב הפסח לאחר חצות היום, נזכר לפתע בעל בית החרושת כי שכח למכור את החמץ. אך היה זה מאוחר מדי, מאחר והחמץ כבר נאסר בהנאה, וכעת הרי אי אפשר למכרו לנכרי!

רץ האיש לביתו של המרא דאתרא, והתחנן לפניו שיתן לו עצה בכדי למנוע הפסד כה גדול של שפיכת כל היין-שרף.

"לדאבוני אין לי עצה", השיב הרב. אך הוסיף: "אבל כדאי שתפנה אל רבי 'משה רמב"ם' (כך כינו אותו יהודי העיר, משום שידע את כל הרמב"ם בעל פה), הלא הוא בקי וחריף גדול, והלוואי ויוכל לעזור לך..."

מיהר האיש לעשות כעצת הרב, וסר מיד למעונו של ר' משה רמב"ם. כשסיפר לו על המאורע, ביקש ר' משה שיביא לו את ספרי החשבונות של העסק.

האיש לא הבין כלל מה פתאום ר' משה כעת רוצה לעיין בחשבונותיו, אך מכל מקום רץ והגיש לו אותם. והנה, מצא ר' משה כי חייב בעל המפעל לפריץ חמשת אלפים רובל, שהוא סכום עתק.

"אני אשתדל לעשות משהו", אמר ר' משה, "אתה אל תחרד, תשב רגוע ואל תראה התנגדות למה שיקרה..."

מה עשה ר' משה רמב"ם?

ובכן, הסכיתו ושמעו.

הוא הלך לביתו של ה"מוסר" של העיר (היה זה רשע שנהג להלשין ולמסור את חבריו בעד ממון), וכאשר פגשו בחצירו פנה אליו בשאלה: "ר' יהודי האם כבר היית במקוה, הלא עומד להיכנס הרגל?"

המוסר מאד התרגש לראות את החכם ר' משה רמב"ם בא לביתו, והשיב לו: "עדיין לא הספקתי לטבול במקוה".

- "אם כן הבה ונלך יחדיו".

והנה בדרכם פנה ר' משה רמב"ם למוסר ושאלו: "שמעת את ה'חדשות' הטריות של היום?"

- "לא רבינו, לא שמעתי", השיב הלה.

- "איך יתכן שלא הספקת לשמוע על הדבר הנורא שאירע... בעל בית החרושת הגדול של היין-שרף הדר בעירנו פשט את הרגל!!". והוסיף הרב בפיקחותו: "מילא מה שחייב הוא לפריץ חמשת אלפים רובל, אין זה מדאיג אותי, אבל הנורא מכל הוא, שנשאר האיש חייב ממון רב גם לאלמנות ויתומים. מה יהיה עליהם?..."

המוסר שמע את הדברים ואורו עיניו.

ירד וטבל בזריזות, עלה ונסתפג, ושׂם פעמיו הישר לבית הפריץ...

סיפר לו הנבל את הידיעה המרעישה - "בעל בית החרושת ליין-שרף, שחייב לך המון כסף, פשט את הרגל!..."

חמתו של הפריץ בערה בו, ומיד שלח את עבדיו לבית החרושת. הבריונים פרצו את השערים, ונטלו את כל תכולת בית החרושת בתור פירעון החוב. אפילו חבית אחת לא נותרה, אך החוב כולו נמחק, משום שלמרבה הפלא שווי החביות היה חמשת אלפים רובל.

בזכות תבונתו הנפלאה של ר' משה רמב"ם ניצל בעל המפעל, גם מהפסד גדול, וגם זכה להיפטר מחובו לפריץ הרשע...

והנה, אצל כל יהודי השומע מעשה נפלא זה עולה מאיליה הפליאה: וכי מותר היה לפרוע את החוב על ידי החמץ שכבר נאסר בהנאה? מהו אכן הדין במקרה זה?

תשובה

מספרים כי מעשה מרתק זה סח הגאון רבי רפאל קצנלבויגן זצ"ל להרב מטשעבין זצ"ל, ושאלו האם נהג כדין אותו ר' משה רמב"ם. והשיב הרב מטשעבין שיפה עשה.

ומו"ר שליט"א דן בספרו "חשוקי חמד" (פסחים כ"ח:) במקור לפסק זה, והאריך בזה בכמה דרכים, ונביא בקצרה לאחת מהם:

הנאה מחמץ ללא מעשה - כתב ה'מקור חיים' (סימן תס"ו סק"ב) כי מדברי ה'מגן אברהם' משמע, שאם רואה אדם שבהמתו אוכלת חמץ הפקר בפסח - חייב לגרשה ולמונעה לאכול. וכתב על זה המקור חיים: ולבבי לא כן ידמה, שהרי כלל גדול הוא שהנאה הבאה לאדם מאליו, אם אינו מתכוין להנות, אפילו כאשר אפשר לו למנוע את ההנאה - אינו מחוייב הוא למונעה, (כמבואר בפסחים דף כ"ו), וגם הפני יהושע (שם) כתב כי הנאה הבאה לאדם בלי שום מעשה בגופו - אין צריך הוא להפרישה, כיון שאינו אלא בשב ואל תעשה. ואם כן, הרואה בהמתו אוכלת איסור הנאה - אין צריך להפרישה, כיון שנעשה מאליו, ואין איסור כי אם בעושה מעשה בגופו להנות, כגון שנותן חמץ לפני בהמתו או שנותן בהמתו לנכרי שיודע שיאכילה חמץ, או אז נחשב הוא לעושה מעשה בשביל להנות בו.

לאור דברי המקור חיים, הסיק מו"ר שליט"א, שלכאורה יפה עשה החכם שפרע חובו של בעל החמץ על ידי איסורי הנאה, משום שהישראל נהנה ממילא, בשב ואל תעשה, ולא עשה דבר כדי לפרעו, ודומה הדבר למקרה הנ"ל, כשהבהמה אכלה מעצמה, שאין צריך להפרישה[1].

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.