האם החמץ של נכרית הנשואה לישראל נאסר אחר הפסח?

שמעון הוא יהודי מומר שחי חיי הפקרות, ואף עזב את ארץ הקודש ועקר למדינת נכר, שם נשא אשה נכריה, רחמנא ליצלן.

ויהי היום, בפרוס חג הפסח, מת אבי אשת שמעון, וירשה האשה, שהיתה בתו היחידה, את מפעל היין שׁכר והבירה של אביה, (שלמעשה כל תכולתו היה חמץ גמור שהיה שווה הון רב). אותה נכריה ניהלה לבדה את העסק, והדבר הסב אושר רב לשמעון שהחל להתעשר בזכות אשתו.

ככלות ימי החג, מהפך התחולל בנפשו של שמעון, וזכה לשוב לצור מחצבתו - לחזור בתשובה שלימה. אף את אשתו וילדיו הנכרים גייר בבית דין אורתודוכסי.

כעת נודע לו שעל פי דעת תורתינו הקדושה הדין הוא ש'מה שקנתה אשה - קנה בעלה', הווי אומר, כל הממון בו זוכה האשה, שייך לבעלה. אשר על כן ניצב שמעון בביתו של המרא דאתרא בעירו, ונפשו בשאלתו: "האם עלי לשרוף את כל תכולת המפעל 'של אשתי', כדין חמץ שעבר עליו הפסח - שאסור באכילה ובהנאה, או שמא מותר החמץ, כדין חמצו של גוי שעבר עליו הפסח?..."

תשובה

חידושו של ה'שבות יעקב'

בכעין שאלתנו דן בשו"ת 'שבות יעקב' (ח"א סימן כ'), ונקט כי דיןמה שקנתה אשה קנה בעלה נוהג גם בנכרים, שאף על פי שאין בהם תפיסת קידושין, מכל מקום יש בהם דין אישות לכמה דינים, כמו לענין איסור אשת איש, והוא הדין שאישות זו מועלת לענין זה שמה שתקנה האשה יקנה הבעל. ואף אם יתעקש האומר לומר, שכל זה בנכרי שנשא נכרית, אבל בנוגע לישראל שנשא נכרית, כיון שאין קידושין ויש עבירה - אין הבעל זוכה בנכסי אשתו, מכל מקום הואיל שדין המלכות כמלכות אחשורוש הוא, להיות כל איש שורר ושליט על אשתו המיוחדת לו ועל נכסיה, לכן בכל אופן זוכה במה שקנתה. וסיים השבות יעקב: ואף אם ירצה הבעל דין לחלוק ולומר להיפך, דאדרבה החק ודין המלכות הוא שאין לבעל שום רשות על נכסי נדוניית אשתו, שהרי לפי דיניהם יש לה אפילו רשות להנחיל ולהוריש נכסיה למי שתרצה, מכל מקום, בזה החמץ שברשות הבעל, אפשר שהוא ממון בעלה, ולא מנדונייתה ונכסיה, ואם כן הוא ברשות הבעל שהוא ישראל, ונאסר משום חמץ שעבר עליו הפסח[1].

האם מה שקנתה אסתר קנה אחשורוש?

במסכת מגילה (ט"ו:) דורשים רבותינו: "ויאמר לה המלך לאסתר המלכה מה בקשתך עד חצי המלכות ותעש - חצי המלכות ולא כל המלכות, ולא דבר שחוצץ למלכות, ומאי ניהו? בנין בית המקדש". דהיינו, את בנין בית המקדש סירב אחשורוש ליתן, ונקרא חוצץ משום שהוא באמצע של עולם[2].

ולכאורה קשה, מנין לגמרא שהכוונה היא למקדש, ולדרוש חצי מלשון חוצץ, מדוע איפוא לא נפרש כפשוטו, שהסכים ליתן חצי ממלכותו? וביאר המהרש"א, שאי אפשר לפרש כן, כיון שדין שקנתה אשה קנה בעלה קיים גם בנכרים, וממילא לא היה מציע לאסתר את חצי המלכות, מאחר שבלאו הכי היה חוזר וזוכה בזה מדין מה שקנתה אשה קנה בעלה. הרי לנו מקור נוסף לחידוש האמור לעיל.

שיטת רבינו המהרש"ם

הגמרא ביבמות (ע"ו:) מספרת כי ניסה דואג האדומי להעליל שקרים על דוד המלך. הלך ואמר לשאול: הרי כל ייחוסו של דוד מוטל בספק משום שהוא צאצא של רות המואביה, ועל המואבים הרי נאמר בתורה: לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' (דברים כ"ג, ד')! בא אבנר והשיב על כך: הלא שנינו "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית", כלומר, מותר ליהודי לישא גיורת מואביה. וביאר הלכה זו על פי סיבת האיסור המוזכרת בתורה: עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם, ומכיון שדרכו של איש לקדם בלחם ובמים, ואין דרכה של אשה לקדם אלא כבודה בתוככי ביתה, על כן לא נאסרו נשותיהם. דואג עדיין לא נרגע, אלא המשיך ושאל: היה להם לעם עמון ומואב לקדם אנשים לקראת אנשים, ונשים לקראת נשים! שתק אבנר ולא השיב תשובה על תמיהה זו[3]. 

 ולכאורה יש להקשות, שהרי עדיין אין להעניש את הנשים, שהואיל והאנשים לא היו חפצים בנתינת המזון, הרי שלא יכלו הנשים לקדם, שכן, כל מה שקנתה אשה קנה בעלה, ונמצא כי לא היו הלחם והמים שייכים כלל לנשים? אלא מכאן מביא רבינו המהרש"ם (שו"ת, ח"ב סימן ס"ג במפתחות) ראיה, כי דין מה שקנתה אשה קנה בעלה אינו מן התורה, אלא מדרבנן, ועל כל פנים בנכרים אין דין זה קיים, וסיים שעל כל פנים במקום שבדיניהם של הנכרים לא קונה הבעל מה שקונה אשתו - אין חשש לומר שקנה[4].

מכירת חמץ לגויה הנשואה ליהודי

ויש לציין עוד את הנאמר בפירוש "ברכת השיר" של הראי"ל צונץ זצ"ל (על הגדה של פסח), שכתב כי אין למכור חמץ לנכרית הנשואה ליהודי, שכן, נמצא שהחמץ מגיע לרשותו של בעלה היהודי.

והגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל ("אגרות משה" או"ח ח"ה סי' כ') כותב כי היו שנטו להסביר את טעם דבריו של ה"ברכת השיר" על פי הדין ש'כל מה שקנתה אשה קנה בעלה', ונמצא שהחמץ של בעלה היהודי. אולם ה"אגרות משה" דוחה טעם זה, שהרי אין היהודי נחשב לבעלה על פי דין תורה, משום שאין הקידושין תופסים בנכריה. אלא טעם האיסור למכור חמץ לנכריה הוא משום שעל פי דיני הערכאות נכסי האשה שייכים לבעלה.

נמצינו למידים איפוא, כי שאלתנו לכאורה תלויה במחלוקת גדולי האומה הנ"ל. ונראה כי אם לפי ה'דינא דמלכותא' באותו מקום יכולה האשה לעכב מבעלה כל זכות במפעל שירשה, יוכל בעל החמץ להקל ולהנות מן תכולת מפעלו, שהרי איסור חמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא מדרבנן, וספק דרבנן לקולא[5].

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.