למעלה מן הזמן

תרשו לי להיות קצת מליצי ולפתוח בשאלה הבאה:

נדמיין לעצמנו אדם שחוזר לביתו לאחר יום עבודה ארוך ומתיש, הוא חולם על כוס הקולה הקרה שהוא מתעתד להרוות בה את צימאונו. הוא פותח את המקרר וכשהוא מתחיל לסובב את הפקק, במקום גזים יוצא מלאך המוות... כן, שחור ומאיים עם כידון ביד. אומר מלאך המוות לאדם, אני מאוד אוהב אותך ולכן אני רוצה שתהייה קרוב אלי לנצח... אבל, הוא מוסיף, כיוון שאתה אדם טוב, אני נותן לך ארכה של ארבעים ושמונה שעות נוספות...

מה לדעתכם, יעשה ידידנו באותן ארבעים ושמנה שעות אחרונות של חייו?

שאלה זו אני שואל לעתים, בפני קבוצות שונות. התשובות שאני מקבל שונות ומגוונות, אולם מכנה משותף להם. והוא – תיקון העבר. הגדרה זו כוללת לנסות ולהספיק כמה שיותר ממה שלא הספקנו עד היום, לממש ולהגשים חלומות שתמיד חלמנו ולא הגענו אליהם. או לחילופין – להתפייס עם אנשים איתם נהגנו שלא בצדק.

שלמה המלך, החכם מכל אדם, נותן לנו את התשובה האמיתית, והוא אומר כך: "ותשחק ליום אחרון". אדם שביומו האחרון שוחק ומחייך, מראה שהיה לו טוב עד היום, אין לו מה להצטער ולהתפלש באירועי העבר, הוא הפיק מכל תקופה ומכל יום את המרב - אדם כזה, הוא האדם השלם...

בפרשתנו, פרשת חיי שרה פותחת בפסוק "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה". התורה מצמצמת מאוד במילים, כל מילה וכל אות מלמדים אותנו מסר לדורות, מהו פשר אריכות הדברים, למה לא נכתב "ויהיו חיי שרה מאה עשרים ושבע שנים"?

אומרים חכמים ששרה הייתה בת ק כבת כ ובת כ כבת ז. נבאר את הדברים וניקח את התובנות העולות לחיינו היומיומיים:

בפני כל אדם באשר הוא עומדות שתי אפשרויות, האחת – לתת לזמן לעבור עליו, והשנייה – שהוא יעבור בתוך הזמן. זאת אומרת, אדם יכול ללכת לישון בסוף היום כשמאחוריו יום ללא משמעות ועשייה, הוא הולך לישון כלעומת שקם. אדם כזה הוא אדם שהיום עבר עליו. לעומתו, אדם שניצל את היום, מימש חלומות, למד משהו, עשה דברים טובים – הוא אדם שעבר בתוך היום, הזמן הטביע באישיותו את חותמו לנצח.

בחיי האדם ישנם כמה תקופות. תקופת הילדות, הנערות, הבגרות והזקנה. אדם משיל מעליו את נערותו ומביא את בגרותו תחתיה. הדבר רצוי וכדאי, אך לא מושלם. המושלם הוא כאשר יביא האדם על עצמו את בגרותו כשהיא איננה מחליפה את נערותו, אלא באה ומשלימה את מעלת נערותו, שהרי גם לנערות ישנן מעלות שנמצאות רק בה... האדם האידיאלי משאיר בקרבו את כל מעלות הנערות ומוסיף על עצמו את הבגרות.  

ילדה בת שבע יש תום ילדות, יפי ילדות, טהרת ילדות. אלו דברים שאינם מצויים בבנות העשרים. בדרך כלל משילים אנו את הילדות, על כל יופייה, תומה וטהרתה, ומתקדמים בדהרה אל עבר הבחרות, אנו מחליפים ילדות בבחרות – הדבר טוב, אך לא מושלם. המושלם הוא להשאיר את כל המעלות שבילדות, ולהוסיף עליהן את הבחרות.

כזו הייתה שרה. שרה נטלה עמה את ה"בת ז", את הטוהר, ואת מעלות ה"בת כ", לאורך כל חייה...

כזה גם היה אברהם. עליו כותבת התורה "ואברהם זקן בא בימים". "בא בימים – בא וכל ימיו איתו", אברהם בא עם כל ימיו, כל יום נוצל עד תום והפך לחלק בלתי נפרד מאישיותו.

אגב, רעיון זה גלום בשם הפרשה "חיי שרה", למרות שמדובר על פטירתה...

אמנם יחידים הצליחו בכך.

אולם גם לנו האנשים "הפשוטים", ניתנה האפשרות - אם רק נרצה, להפוך את הזמן לכזה שאינו בר חלוף, ניתנה לנו האפשרות להפוך כל רגע למשמעותי – כל שנייה לנצח, שהרי שלטון על הזמן, שלטון של חיים הוא, אותותיו, אותות חיים המה...

אליעזר עבד אברהם פגש את רבקה, ולאחר שהוא קיבל את האות - לפיד הנצח של העם היהודי – טוב לב, הוא ידע שהיא מתעתדת להיות אשתו של יצחק בן אברהם, הוא שם "שני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם". מה משמעות שני הצמידים, ולמה חשוב לנו לדעת את משקלם?

אומרים חכמים, אליעזר רוצה לרמז לרבקה – את הולכת להיות חוליה מרכזית בשרשרת אמהות האומה, את תקימי עם שיישא בגאון את חיי הנצח - שיקבל את "שני הצמידים" – את שני לוחות הברית שהיו צמודים אחד לרעהו... הצמידים היו "עשרה זהב משקלם" – יהיה חקוק עליהם את עשרת הדברות... שימו לב – הדברות נקראות כאן "זהב", כשאישה עונדת על צווארה או על ידיה תכשיטים, היא לא מתלוננת שכבד לה, להפך, ככל שהזהב כבד יותר, כך היא מרגישה נוח יותר, שום אדם לא יתלונן על כך שקשה לו לסחוב שק יהלומים, כי כשאדם לוקח על עצמו דבר יקר ערך, הוא לא מרגיש בכובד, שהרי הכובד הוא המעלה...

כשאנו יוצקים תוכן רוחני לזמן, הזמן הופך לנחלתנו לנצח...

למדור פרשת השבוע באתר הידברות

פרשת חיי שרה – כל הסרטים ב-VOD הידברות