אחרי 14 השנים, הניצולים חוזרים למקום הפיגוע ואומרים "נשמת כל חי"

יום חמישי, ט"ו בשבט תשס"א, 16:45 אחר הצהריים. רחוב בית ישראל פינת רחוב רוקח, שכונת בית ישראל בירושלים.

בצמוד לחנות הירקות הקטנה, מבקש מחבל מתאבד הנוהג במכונית, הנושאת 15 ק"ג חומר נפץ, להיכנס לחלוקה ההמונית של סלי המזון שע"י ארגון החסד 'יד עזרא ושולמית' המתנהלת ברחוב רוקח, אך הוא נהדף על ידי מתנדב הארגון, הרב שמעון ושדי, יזכרהו ה' לטובה. שניות אחדות לאחר מכן מחרידים שני פיצוצים עזים את האזור ההומה. התוצאה בלתי תיאמן: איש לא נפגע, בחסדי שמיים עצומים.

"למדנו בכולל ושמענו פיצוץ נורא", נזכר הרה"ג רבי שלמה כהן, ראש כולל 'אוצר החיים' השוכן מאחור, בשיחה עם "יום ליום" בזירה, בדרכו לכולל. "אנחנו יודעים שהקב"ה עושה ניסים כל רגע. לעיתים אדם רואה ניסים נסתרים והוא לא שת לבו אליהם. אך כאן מדובר בנס גלוי. זה היה פיצוץ חזק מאוד. שמענו את זה היטב. כבר 14 שנה חלפו מאז?! ה' ישמור. שיהיו בשורות טובות". 

"הרגשתי את ההדף בגב"

משפחת קרנסיסקי מתגוררת ממש מול זירת התופת. 'מזמור לתודה הריעו לה' כל הארץ', מכריז שלט גדול המונח עדי-עד בחזית הבית. אבי המשפחה, ר' ישראל, לא היה בבית באותה השעה, לאחר שיצא עם שני ילדיו הרכים לקניות במאפיית 'שיליץ' הסמוכה (שהייתה ממוקמת אז בקרן הרחובות רפפורט ובית ישראל). "ביקשתי מהמוכר עוגה מסוימת, אך הוא הביע ספק אם היא קיימת במלאי. הפצרתי בו כי יבדוק בכל-אופן, והוא אכן בדק במשך שתי דקות. לא הספקתי לעשות פסיעה אחת בצאתי מהחנות, ןהנה נשמע קול פיצוץ עז ומחריש-אוזניים. הרגשתי את ההדף בגב. רק לאחרונה בני שח לי כי הוא ראה במו-עיניו את המחבל הארור ימ"ש בצאתו ממכונית התופת. אתה לבטח מבין, כי אילולא התעכבי במאפייה, הייתי מוצא את עצמי בזירת התופת".

(צילומים: יונתן זינדל, פלאש 90)

"האזור, מטבע הדברים, היה אפוף אנדרלמוסיה", מתאר ר' ישראל את המתרחש באותן דקות. "מאות שכנים התגודדו סביב המקום, שנסגר לתנועה על ידי המשטרה. עשרות שוטרים פטרלו באזור בפנים חמורות-סבר. אצתי לעבר ביתי כדי לראות את שלום בני הבית, אך סביבת הבית, כמובן, הייתה חסומה למעבר אנשים וכלי רכב. בדרך-לא-דרך הצלחתי להיכנס לביתי ולבדוק את שלום בני המשפחה".

ריקודים סוערים אל תוך הלילה

מה עבר לך בראש ברגעים שלאחר מכן? אני מתאר לעצמי שההלם הדהד עוד שעות ארוכות.

הזמן, כך נראה, לא עמעם את המחשבות והתחושות של אבי משפחת קרנסיסקי. הוא מדבר במלוא הלהט, כאילו עכשיו הוא שם. "בהחלט. שרר הלם רב בקרב כולם", הוא מספר. "אבל זכורני שבאותן דקות חלפה מחשבה בראשי: תראה, עשרות שוטרים מתקהלים בגלל מפגע זדוני אחד. אין ספק שזה מראה לנו את חומרת האיום הביטחוני שניצב לפתחנו – ובפרט בתקופה דאז, למודת הפיגועים, אך כמובן, מאידך, שלא ניתן לאבטח מפני כ"כ הרבה ערבים שמתגוררים בשכונות ירושלים. ומכאן, שכל רגע שאין בו פיגועים, זה פשוט נס, וחובה עלינו להודות ולהלל לבורא על כך".

עת נטו צללי ליל, ההתקהלות הסקרנית הומרה לבעלת אופי אחר למדי: מאות תושבים שנהרו לזירה מכל רחבי ירושלים, פרצו בריקודי הודאה סוערים שנמשכו אל תוך הלילה. הנדיבים מביניהם חילקו לכל דכפין מיני-מתיקה. "השמחה הייתה גדולה ועצומה", מתארים בפנינו שכנים, "זה היה ליל הודאה". 

הפנצ'ר הפתאומי שהציל

הרב אריה לורי, יו"ר ארגון החסד 'יד עזרא ושולמית', אז תושב רחוב רוקח, עמד במרכז הרחוב ליד שורות סלי המזון, ושוחח עם אביו, רבי עזרא ז"ל. את השיחה השקטה הפר פיצוץ מכוניות התופת. "הפיצוץ היה מחריד. ממש מחריד. עד עכשיו, גם ברגע שאני משוחח איתך, מצלצל באוזניי הפיצוץ העז הזה. מיד רצתי לביתי לראות מה שלום ילדיי, שכבר שבו הביתה מהת"ת. לא אסתיר ממך: דאגה גדולה קיננה בקרבי ברגעים הראשונים".

הרב ברוך לורי – הבן, היה אז ילד כבן 10 בסך-הכול. הפיגוע תפס אותו ברחוב חיים עוזר המקביל. "שמעתי בום חזק. רצתי לבית ההורים אך גיליתי שהוא סגור. בלית ברירה, סרתי למאפיית מצות סמוכה שם שהיתי עשר דקות עד יעבור זעם. אחרי כן שבתי לביתי. אבי היה בבית. הבנו שאירע פיגוע".

היעד של המחבל, כאמור, היה אתר החלוקה ההמונית של ארגון החסד 'יד עזרא ושולמית'. "כ-1,000 איש היו מגיעים מדי חמישי לקחת סלי מזון, והמחבל, שכנראה ידע על כך מראש, תכנן להכניס את מכונית התופת ללב ההמון ולחולל הרג המוני, ל"ע. אך בדיוק באותו שבוע, בלי שום סיבה מובנת, הרחוב היה סגור בשער ברזל לבל ייכנסו ברחוב רכבים". 

"היו מאות אנשים בחלוקה", הוא מספר, "ובחסדי ה' לא היו נפגעים ולא אירע כל נזק. נס גדול היה פה".

(צילומים: יונתן זינדל, פלאש 90)

שרשרת ניסים ארוכה נלוותה לפיגוע מכוניות התופת. הרב אריה לורי מספר: "בטנדר הסעת ילדים שפנה מרחוב יוסף קארו אירע פנצ'ר בגלגל והוא נעצר. בעקבות כך, רכבים רבים שעמדו מאחוריו גם הם עצרו בפקק מבלי יכולת לנוע. הרחוב, שהומה בדרך-כלל, הושבת לדקות ארוכות. בכך, בסייעתא דשמיא, ניצלו חיי בעליהם. לא-זו בלבד, אלא שמשאית נושאת בלוני גז חלפה שניות אחדות לפני כן בזירת התופת, ואי אפשר לתאר איזה אסון רב-ממדים היה מתחולל אילו הייתה פוגשת במכונית התופת הבוערת. בנוסף: בעל חנות הירקות הצמודה למקום הפיצוץ, יהודי חסידי, סר לתפילת 'מנחה', אך בשונה מהרגיל, הפעם רעייתו נמנעה מלמלא את מקומו משום שהייתה צריכה לכבות את הגז. בכך, ללא כל ספק, ניצלו חייה, וגם של הלקוחות הרבים שצבאו דרך-כלל על החנות. אין ספור ניסים התחוללו בפיגוע הזה", מסכם הרב לורי.

הרב דוד זית, עובר אורח, משתף אותנו בסיפור הנס האישי שלו: הוא הגיע עם רכבו לאזור הפיגוע, אך באותם רגעים החליט לסור לתחילת הרחוב. בהגיעו לרחוב יוסף קארו, עשרות מטרים מהמקום, נשמע הפיצוץ. 

"אין לי ספק", אומר הרב זית, "כי בעזרת השם, בזכות המקום, שבראש ובראשונה הוא מקום תורה של עמלי תורה, אירע הנס הגלוי הזה. בנוסף, ברי לי גם שזכות פעילות החסד הרחבה והעניפה שהתקיימה כאן, עמדה לנו לזכות, שכן כבר כתבו בספרים הקדושים, כי כאשר עם ישראל גומל חסדים, הדבר מסיר קטרוג וחרון-אף בשמיים, ואדרבה – הקב"ה מתחסד וחומל על עמו ועושה לו ניסים ונפלאות. רק לאחרונה, במרכז תל אביב, ראינו איזה חורבן מפגע אחד יכול לחולל, ירחם ה'.

"השכנים לא רטנו מעודם על פעילות החסד הקדחתנית שהתקיימה ברחוב מתחת לאפם: מלגזות ומשאיות מרעישות פירקו והעמיסו סחורה; הרחוב הפך למרקחה של חסד ולפעמים חוסר הניקיון יכול להעיב על נוחותם של השכנים; אך אלו לא פלטו מילה של התאוננות. נהפוך הוא: הם חשו חלק אינטגראלי ממעשי החסד וראו בכך זכות גדולה. הדבר בהחלט עמד להם לזכות". 

הרב אליאס, תושב השכונה, חולף לתומו ברחוב לידינו. הרב דוד זית מקדימו בשלום לבבי. "אתה בטח זוכר מה אירע כאן לפני 14 שנה", הוא פונה אליו בקול של ניגון. הרב אליאס מהנהן בראש ומיד מספר: "למדתי באותה השעה בכולל 'אוצר החיים' שמאחור, והחלון היה פתוח. לפתע ראינו פטרייה גבוהה של עשן. כולם רצו לבדוק מה אירע בחוץ, אך ביכרתי להישאר על ספסל לימודיי, זאת בפרט גם לאור החשש הכבד שישנו מטען נוסף. אחרי דקות אחדות אירע פיצוץ עז נוסף".

גם אחרי הפיצוצים מעוררי החלחלה, בכולל 'אוצר החיים' שבנשיאות ראש ישיבת פורת יוסף, חכם משה צדקה שליט"א, אש התורה המשיכה לבעור. "המשכנו ללמוד. לא ראינו צורך לראות מה יש בחוץ", מסביר הרב אליאס.

שכונת הפיגועים

שכונת בית ישראל הנוסטלגית סבלה רבות באותה תקופה מידה הברברית של האינתיפאדה. היא ראתה לא פעם ולא פעמיים דם, אש ותימרות עשן. התחושה הרווחת בקרב התושבים הייתה תחושת אימה של 'בבוקר תאמר מי ייתן ערב ובערב תאמר מי ייתן בוקר', 'מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה' – במלוא מובן המילים. וזאת עוד הרבה לפני הפיגוע הנודע והמחריד בקו 2 בעיקול שבין רחוב זקס - שמואל הנביא.

די אם נציין, שממש לא הרחק משם, סך-הכול מרחק מטר וחצי מהמקום המדובר, אירע פיגוע התאבדות שגבה את חייהם של ילדי משפחת נחמד. "מרוב ההדף – עפנו אחורנית", מתארים בפניי לומדי שיעורו של הגאון רבי יעקב שכנזי שליט"א, שהתקיים בסמוך. "היו שם מראות מבעיתים ומסמרי-שער. זכר לדבר עדיין ניתן לראות בעמוד החשמל המפויח והמפוחם שנותר כמות-שהוא. הוא מהווה שריד אחרון לתופת הקטלנית".

משכך, הנס הזה מקבל משנה-חשיבות, בהתחשב בעובדה שהוא יכול היה, חלילה, כמו אחרים, לגבות חיי אדם לא מעטים, ירחם ה'.

והנה אפיזודה קטנה: דלת המתכת שחסמה את המחבל מלהיכנס לרחוב שמעון רוקח, הוצבה לעדות ולזיכרון הנס על קיר הרחוב. אולם כעבור שנים אחדות היא נעקרה, כנראה שוב על ידי זד ישמעאלי, חומד מתכות.

'נשמת' בטבורו של רחוב

זר כי נקלע בצהרי אחד הימים האחרונים לרחוב בית ישראל פינת שמעון רוקח, לבטח היה פוער עיניו בתימהון: חבורת אנשים בעלי-צורה נקבצו בטבורו של הרחוב הבית-ישראלי הרועש וההומה, ופיזמו בקול תפילת 'נשמת כל חי'.

זה קרה ביוזמת "יום ליום", עם מלאות 14 שנה לנס הפלאי של מכוניות התופת במקום.

לא להטביע חותם עיתונאי על המפגש הזה ביקשנו, כביכול זה עוד מפגש של השבת גיבורי סיפור במנהרת הזמן לאחור. חותם יהודי-תורני ביקשנו להטביע עליו: אמירת 'נשמת כל חי' ברוב-עם כדי לחיות את הנס העצום ולהלל עליו למחוללו.

(צילומים: יונתן זינדל, פלאש 90)

מי שמנווט את התפילה, הוא הרב אריאל לורי, יו"ר ארגון 'יד עזרא ושולמית' שלו חלק גדול בנס. הרב לורי נסער-נרגש. הוא מחווה בידיו לעבר מיקום מכונית התופת בהתרגשות. דומה שהוא חי את העבר כמו היה הרגע, בהווה: קולות הנפץ עודם מהדהדים בראשו, והוא עדיין שם, ליד ענני העשן השחור המיתמר אל-על של מכונית התופת. משתתפים: הרב דוד זית, הרב ברוך לורי, הרה"ג רבי שלמה כהן שליט"א ראש כולל 'אוצר החיים', והשכנים: ר' עוזי רחימוב, הרב אליאס, ועוד שכנים שמצטרפים ספונטנית.

"נשמת כל חי", פוצחים הנוכחים בהודאה בניגון ערב ובנעימה של רוממות רוח "...ומחרב הצלתנו ומחלאים רעים ונאמנים דיליתנו". ההתלהבות בקרב הנוכחים ניתנת למישוש. מעמד נרגש ומרטיט הוא זה. מספר עוברי-אורח (אולי כטבעם של ירושלמים שרואים בכל מפגש בן מספר אנשים כהפגנה), נקבצים מעבר לכביש ותוהים, על מה ייהום הסער ומה לתפילה בטבורו של רחוב בית-ישראל? מכל-מקום, גם בעיניהם, כך נראה, עושה הרושם כי הנס עדיין חי ופועם בלבבות כמו אירע היום, וההודאה עליו מתבקשת אפוא בכל יום מחדש.

תחושה של פרסום הנס שכל-כולו קידוש ה' זורמת בלבבות. "נשמת כל חי" – תרתי משמע.

הרב לורי, אנחנו עומדים כאן בדחילו, 14 שנים אחרי הפיגוע, אומרים את תפילת 'נשמת כל חי' וחווים מחדש את הנס הבלתי-ייאמן. איך התחושה שלך כרגע?

"צמרמורת. זו התחושה שלי. מי כמוך יודע, ששכונת בית ישראל ראתה, למרבה הכאב, לא-מעט פיגועים קשים ומרים כלענה. היא סבלה יותר מכל שכונה ירושלמית אחרת מהטרור הברברי. ככלל, תקופת הפיגועים הייתה תקופה קשה מאוד בירושלים. אני לא זוכר תקופה קשה כזו מעודי. אך ראה זה פלא: ה' לא עזב ולא עוזב את עמו ישראל, ישתבח שמו לעד. אנחנו חייבים להודות לה' על כל הניסים שאירעו עמנו".

המייל של אברהם ישראל פרידמן: abyisrael@gmail.com