ניסה להערים על התייר בכדי להעשיר את בית הכנסת

מעשה שהיה בתייר עשיר שהגיע לבית הכנסת בשבת קודש ביום הזיכרון (יארצייט) של אביו. גבאי בית הכנסת, אדם ממולח ומפולפל, הבחין כי להוט התייר לרכוש את עליית מפטיר בכל מחיר, ובכל פעם שנקב האיש בסכום, מיד נקב הגבאי בסכום גבוה יותר... וכך המשיכו להתחרות, עד שהגיעו לסכום של 4,000 שקלים!! וכאן הרגיש התייר בתרמית, ולא המשיך להתחרות, "כנראה שאף לכבודו יש יארצייט, ולכן החלטתי לוותר ולכבד אותך בעלייה", אמר לגבאי.

כעת התעוררה השאלה: האם צריך הגבאי לשלם את הסכום הגבוה?

תשובה

מו"ר שליט"א אמר כי נראה שאותו גבאי פטור מלשלם, משום שלא היו פיו וליבו שווים, ומעולם לא נתכוון לקנות את העליה, ואף על פי שנאמר בשולחן ערוך (יו"ד סימן רי"ח ס"א) 'כל הנודר, או נשבע, רואין דברים שבגללן נשבע או נדר, ולומדים מהם לאיזה נתכוון, והולכין אחר הענין...', וכתב הרמ"א: 'וכל זה דוקא בנודר בינו לבין עצמו, אבל בנודר לחבירו, כל שלשון הנדר כולל - הולכין אחריו, אם לא באומדנא דמוכח', מכל מקום בנידון דידן יש אומדנא מוכחת שלא נתכוין לכך[1].

ומעתה יש לדון: במידה ולבסוף יעלה האורח למפטיר האם יצטרך לשלם את הסכום שבו נקב לפני סוף המכירה?

השיב על כך מרן הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א כי אף האורח פטור, משום שמה שנדב מחיר כה גבוה, היה זה מתוך טעות הונאה וגניבת דעת, ואילו היה יודע שאין כאן תחרות אמיתית לא היה מעלה ומטפס לכאלו סכומים[2]. ונאמר בירושלמי בקידושין (ריש פרק ג') כי רבי זעירא קילל את מי שהתחרה על המקח, כדי לגרום שחבירו יוסיף במחירו, וגם להרבות הכנסות בית הכנסת אסור באופן שכזה.

והנה, בענין זה של הערמה לצורך הגדלת התרומות לבית הכנסת שאול נשאל גאון עוזינו מרן החיד"א (בשו"ת 'יוסף אומץ' סימן נ"ז), ונביא כאן את תמצית דבריו:

* * *

"רחימו דנפשין... אשר במחנך קדוש, עתה מקרוב אדם חשוב וירא שמים נפשו אוותה להעלות בדמים המצות כדי שמי שצריך לאותה מצוה יוסיף. ועשה תנאי עם גזבר הקהל שאם לפעמים יוסיף על המצוה וזה שהתחיל לקנות המצוה חדל מלהוסיף, ותשאר לו המצוה, שיפרע החצי ממה שהתנדב, וזמנין (-ופעמים) שהמתנדב ראשון מקפיד על זה שמוסיף עליו. ורצית להגיד לך אם זה שמוסיף להעלות המצוה וכוונתו שירויח הקהל עושה כהוגן וזכות הוא לו או לא? והלא זה דברי".

תשובה

"הנה ענין זה עיקרו מרמה ותחבולה שנראה שהוא רוצה לקנות מצוה ואין כוונתו לקנותה אלא כדי שיוסיף האחר, וזהו בכלל מה שפסק בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רכ"ח) אסור לרמות בני אדם במקח וממכר או לגנוב דעתם...

ובנידון דידן זהו מרמה וגניבת דעת ודאי, וכתיב צפניה (ג', י"ג) "שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב וְלֹא יִמָּצֵא בְּפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית", ובשלושתן לקה, חדא, שהוא עושה עַוְלָה לזה שרוצה לקנות המצוה מפני סיבה שיש לו חתן קרובו ורוצה לכבדו במצוה ביום חתונתו, או אם בעל אשה מעוברת בחודש ט' ורוצה לקנות פתיחת ההיכל שאמרו שזו מצוה מסוגלת להקל צער הלידה, וגם אם ילדה זכר בשבוע הבן בשמחת לבו שׂשׂ לעשות מצוה. וזהו בשאט בנפש מעלה בדמים ואינו רוצה הוא לקנות לעצמו רק כדי שיוסיף הלה. וזאת שנית, כזב ידבר שאין לו חפץ במצוה. ועוד בה שלישיה, לשון תרמית כי הוא אמר לקנות המצוה בסך כך ופורע החצי...

באופן כי לדעתי הקצרה אשר לא טוב עשה זה המוסיף, מהטעמים הנאמרים באמת. ואם בעל נפש הוא ויראת חטאו קודמת - יפרוש מזה ויקבל שכר על הפרישה"[3].

בריחת מרן החיד"א מסלע המחלוקת

ומעניין לקרוא את פניית רבינו החיד"א לשואל בחתימת דבריו: "ואתה קדוש, נא תמנע מסלע המחלוקות, ובקהלם אל תחד כבודי דלא לימא מר משמי מידי (לא יאמר כבודו משמי דבר), כי אני לעשות רצונך התויתי תיו. וצור ישראל יהיה עזרו ומגינו ובנהרות ימינו ועמד על כנו שהשמחה במעונו בהונו ואונו, והיה זה שלום".

והנה, מספרים שכאשר ביקר החיד"א בטוניס, עמד לשאת את דרשתו, ושמע יהודי עם-הארץ שאומר לחבירו בלעג: "בא נשמע מה שאומר ה'חטבא' הזה". חטבא בלשון ערבי פירושו חתיכת עץ.

כיצד הגיב על כך רבינו החיד"א?

הוא לא הצליף בהם בשבט לשונו, ולא שפך עליהם קיתון של רותחים, מחמת בריחתו מהמחלוקת. אך על מנת להוכיחם בחוכמה, עלה לבימה והחל לדרוש בדברי הגמרא במסכת ברכות (ו'.): "את ה' האמרת (לשון חשיבות ושבח) היום", וכתיב: "וה' האמירך היום". אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם (חטיבה - דבר שניכר שאין כמוהו, יחיד ומיוחד), שנאמר: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד". ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".   

ונתכוון הרב לרמוז להם על דיבור זה ששמע אותם מדברים, שלמעשה שבח גדול שבחוהו כאשר קראו לו "חטבא" - מלשון "חטיבה".

נתביישו השניים, ובסוף הדרשה נישקו את רגליו והתחננו שימחל להם...

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.