באירוע התרמה למען נזקקים שהשתתף בו קהל רב, עלה על הבמה ילד כבן 8, מלוכלך ולבוש בבלויי סחבות. הוא פנה אל הציבור מנהמת ליבו, וסיפר בבכייה על מצב משפחתו העגום. בין היתר התייפח וסיפר בבכי כי אמו מגיעה אל הגן של אחיו הקטן בכדי לאכול ארוחת צהריים... ההמון שהאזין ברתת לדברי הילד המסכן, פתח את ליבו ואת כיסו. הסכום שנאסף היה כמעט 100,000$.

כעבור יומיים נחשף כי הילד הינו שחקן מקצועי שמשחק בהצגות רבות!

יש לציין, כי הכסף אכן נאסף למטרת צדקה לעניים, וסיפורו של הילד היה אותנטי, אלא שסיפר זאת בשקר בגוף ראשון.

נשאלת השאלה: האם מותר היה לגנוב את דעת הציבור למען הרבות הצדקה? 

תשובה

מסופר בירושלמי במסכת שקלים פרק ה' הלכה ד'[1]: רבי יעקב בר אידי ורבי יצחק בר נחמן הוון פרנסין - היו גבאי צדקה, והוון יהבין לרבי חמא אבוי דרבי יהושעיה דינר - והיו נותנים לרבי חמא את כספי הצדקה, והוא יהיב ליה לחורנין - והוא היה מעביר את הכסף לאחרים, כלומר לעניים שהתביישו לקבל ישירות מהגבאים. וביארו המפרשים[2] שרבי חמא עשה עצמו כעני ולקח מידי הגבאים, אך באמת חילק את כל הממון שקיבל לעניים.

וממשיכה הגמרא ומספרת מעשה דומה: רבי זכריה חתניה דרבי לוי היו הכל מליזין עליו, אמרין דלא צריך והוא נסב - הכל היו מוציאים עליו שם רע, והיו אומרים שאינו צריך ליטול מכספי הצדקה, ובכל זאת הוא נוטל. מן דדמך - לאחר שנפטר, בדקון ואשכחון דהוה מפליג ליה לחורנין - בדקו ומצאו שלא נהנה כלל ממה שקיבל, אלא היה נותן את הכל לעניים, ועשה כן כדי שלא יתביישו העניים[3].

וכתב המאירי כי נתחדש כאן שאף על פי שכל שאינו צריך לצדקה אסור לו ליטול צדקה, מכל מקום אם הוא לוקח על דעת ליתן לאחרים - מותר על אף שאין דעת הנותנים בכך.

לאור זאת, נוכל לומר שהוא הדין בנוגע לשאלתנו, שמותר היה להתרים באופן זה של ערמה את הציבור. אלא שיתכן לדחות, שהחכמים שנהגו להעמיד פנים כעניים עשו כן מדין 'כופין על הצדקה', והיתה להם את הרשות לעשות כן על מנת להוציא את הממון מהבעלים ולהעבירו ליעדו - לעניים[4].   ובשולי הדברים, נאה לציין את דברי קודשו הנפלאים של הרמב"ם (הלכות דעות פ"ב ה"ו): "אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי, ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב אלא תוכו כברו, והעניין שבלב הוא הדבר שבפה, ואסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת הנכרי... ואפילו מילה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת אסור, אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות". 

האדמו"ר צהל משמחה כשנודע לו כי רוּמה

מספרים על האדמו"ר מסאטמר זצ"ל, שפעם בא אליו יהודי חיגר שגנח מכאבים נוראים. סיפר האיש כי הוא אלמן וגם מטופל בהרבה יתומים, ובקושי פת לחם יבשה נותן לילדיו לאכול. נוסף על כך, סובל מייסורים קשים בשל נכותו...

האדמו"ר השתתף מאד בצערו, והחליט ליתן לו סכום גדול של כסף לצדקה.

אך יצֹא יצא האיש, ובעקבותיו יצא הגבאי של הרב. והנה, רואה הגבאי דבר פלא לנגד עיניו. האביון המסכן נעמד בפינת הסמטה, השליך את הקביים לצד, והתחיל לרוץ כאחד האדם! המשיך לעקוב אחריו, וגילה כי אף רעייתו המתינה לו בחוץ...

שב מיד הגבאי לאדמו"ר והתרעם: "רבי, האדם שלקח את כספו של הרב נוכל הוא! מיד בצאתו מבית הרב זרק את הקביים!" 

השיב לו הרבי בהתרגשות: "שמחתני! השבת לי את נשמתי, כי ריחמתי עליו מאד וחשבתי שהוא באמת נכה..."

"אבל רבי, רשע זה אף אינו אלמן - אישתו המתינה לו בחוץ!..." זעק הגבאי.

אמר לו הרבי: "עתה אבן גדולה נגולה מלבי, משום שחשבתי בתחילה שהינו אלמן, ומהיכן אמצא שידוך לאביון מסכן שאף רגלים אין לו. אלולא היית מספר לי זאת הרי שלא הייתי ישן בלילה. כעת הסבת לי נחת רוח. יהי שלוֹ אשר לו. הבה ונתפלל עליו שזרעו וכספו ירבה כחול וככוכבים בלילה..."

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.