מוכר שדרש סכום נמוך מאשר הסכים הקונה לשלם

מעשה בראובן שהגיע מאמריקה לצורך קניית בית בארץ ישראל. לאחר חיפושים רבים, מצא את חווילתו של שמעון, אשר מצאה חן בעיניו. הדין ודברים ביניהם התנהל באופן שכל אחד דיבר בשפה השגורה בפיו. אמנם בשפת האנגלית שלט ראובן היטב, אך בלשון הקודש 'גמגם', ואילו שמעון דיבר בלשון העברית, ובקושי הצליח להבין את דברי ראובן בשפה האנגלית.

לבסוף, לכשנשאל שמעון למחיר הבית, השיב: "540 אלף דולר. לא פחות!"

"כבר ראיתי בית מפואר יותר ב- 525 אלף. לא אשלם יותר מסכום זה!" - אמר ראובן באנגלית.

והנה, שמעון הבין כי ביקש ראובן לשלם 515 אלף. לפיכך נענה ואמר: "מכיון שנקבת ב-515 - כן יהי כדבריך. הבה וניגש לכתיבת החוזה..."

כעת בא ראובן ושאל: האם מוטל עלי לגלות את אזנו של חברי אודות טעותו, או שמא רשאי אני לשתוק ולסיים את המקח?

 תשובה

הנהגתו של רב ספרא

 הגמרא במסכת מכות (דף כ"ד עמוד א') דורשת את הפסוק: "דֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ" על האמורא רב ספרא. מדוע זכה לכינוי זה?

ובכן, הביא רש"י מהשאילתות, מעשה ברב ספרא, שהיה לו חפץ מסוים למכור, ובא אדם אחד לפניו בשעה שהיה קורא קריאת שמע. אמר לו: "תן לי החפץ בכך וכך דמים". לא ענהו רב ספרא, מפני שהיה עוסק בקריאת שמע. היה סבור אותו אדם כי לא היה רוצה ליתנו לו בדמים הללו, ולכן הוסיף ואמר: "תנהו לי בכך וכך יותר..." ומשהמשיך רב ספרא בשלו, הוסיף האיש עוד ועוד על המקח.

לאחר שסיים רב ספרא קריאתו אמר לו: "טול החפץ בדמים שאמרת בראשונה - שבאותן דמים היתה דעתי ליתנם לך!"

נוכל אולי לומר אף בנוגע לשאלתנו, כי ראוי לראובן להיות דובר אמת, ולספר לחבירו את המחיר האמיתי בו נקב, כהנהגת רב ספרא[1].

אולם המתבונן יגלה כי יש לחלק בין המקרים. במעשה של רב ספרא, היות ובלבבו הסכים רב ספרא למחיר הראשון, אם כן לא רצה ליטול יותר מסכום זה. אך בנידון דנן, הרי היו השניים בעיצומו של המשא ומתן, וזו דרך המתמקחים - שהמוכר פותח במחיר הגבוה שבו חפץ, אבל יש לו טווח מסוים שעד אליו יסכים לירד. ממילא ברור שמלכתחילה כבר היה בדעתו למכור גם ב- 515, ומאחר ומסכים לכך, לכאורה אין מניעה שיקנה ממנו ראובן את המקח במחיר זה, שמן הסתם אף הוא היה מעוניין בו מתחילה.

דין נדרי זרוזין

כמקור לסברה דלעיל, נראה לציין את דברי הגמרא במסכת נדרים (דף כ' עמוד ב'), שם מבואר כי התירו רבותינו את 'נדרי זרוזין' - בהם מטרת הנודר היא על מנת לזרז את חבירו שלא יעמוד בדעתו, ולכן אינם צריכים כלל היתר חכם.  

ומסבירה המשנה: נדרי זרוזין - כיצד? היה מוכר חֵפץ, ואמר: קונםשאיני פוחת לך מן הסלע (ארבע דינרים) - כלומר, נדַר המוכר שדמי החפץ יאסרו עליו אם ימכור בפחות מסלע. והלה (הקונה) אומר: קונם שאיני מוסיף לך על השקל (שני דינרים). שניהם רוצין בשלשה דינרין - פירש הר"ן: המוכר היתה דעתו לשלשה, ולא נתכוון בנדרו אלא לזרז הלוקח, שלא יעמוד על דעתו שאמר שני דינרין ושיסכים לשלשה. וכן הלוקח נתכוון לשלשה, ולא נתכוון אלא לזרז המוכר שיסכים לכך, ולא יעמוד על דעתו שאמר ארבעה דינרין. ומשום הכי לא חייל נדרא. וטעמא דמלתא, לפי שדרכן של מוכר ולוקח בכך, ומשום הכי לא מיקרו דברים שבלב[2].

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.