לא חשוב מי אתה – חשוב מי אתה יכול להיות

אם נשים לב, על כל בניית כלי המשכן הנזכרים בפרשת תרומה, מצוה התורה בלשון יחיד "ועשית", ואילו לגבי הארון, נאמר הציווי בהכללה "ועשו" - "ועשו ארון עצי שטים וגו' (שמות כה, י-יא). והסיבה היא, כיון שארון זה הוא ארון הברית, שבו מונחים היו לוחות ושברי לוחות, והוא רומז לתורה כידוע, ולכן רמז לנו הכתוב: "ועשו" בלשון רבים - כולכם תעשוהו ביחד, הציווי מופנה לכל אחד ואחד מישראל. לכל אחד היכולת והזכות להיות שותף בכתר התורה.

שלא ככתר מלוכה וכהונה הרמוזים במזבח ובשלחן, שכדי לזכות בהם צריך ירושה, בכתר תורה היכולת אינה תלויה בנסיבות חיצוניות, ייחוס או מעמד, הדבר תלוי באדם עצמו בלבד, כל אחד בהתאם למצבו, דרכו ויכולתו.

התורה כאמור אינה עוברת בירושה, ואין אדם יחסן בתורה יותר מחברו. אם יאמר אדם: "בן של פועל פשוט אני, לכן פטור אני מלימוד התורה", לא תתקבל טענתו, שהרי בתורה אין ירושה. יתירה מכך, אפילו ממזר תלמיד חכם, קובעת הגמרא שקודם הוא לכהן גדול עם הארץ. הממזר אסור אמנם לבוא בקהל, אך בלימוד תורה חייב הוא ככל אדם, ובמידה ויגיע לדרגת גדול הדור, יש לכבדו בכבוד התורה אפילו יותר מכהן גדול.

ישנם בני ישיבה שמדי פעם חולפת בלבם תחושה מציקה העוצרת אותם במסלול העליה: "מדוע אתאמץ?!" הם מייאשים את עצמם, "הלא אבי איננו בן תורה, ואיך אצליח להתעלות לדרגת גדול בתורה". כנגד כאלו מחשבות מחלישות, יש לזכור כי כדי להיות גדול הדור, אין צורך בייחוס. אביו של החפץ חיים לדוגמא, היה מפורסם? לא! ובכל זאת בנו היה גדול הדור.

זהו המיוחד במצות לימוד תורה - לא חשוב מי אתה, לא משנה מאיפה אתה, לא מעניין מהו עברך, תמיד תוכל להגיע לדרגה הגבוהה ביותר בלימוד התורה. וכפי שביטאו זאת רבותינו זיכרונם לברכה בלשונם הציורית: "כתר כהונה - זכה בו אהרן שנאמר 'והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם'; כתר מלכות - זכה בו דוד שנאמר 'זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי'; כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל, שנאמר 'תורה ציווה לנו משה מורשה קהלת יעקב', כל מי שירצה יבוא וייטול".