מה יש לך ביד? מאמר לשבת

"במה אתם עובדים?" הסתקרנה בעלת הבית שהראתה לבני הזוג את הדירה שעומדת היא להשכיר להם. מן הסתם רצתה להיות בטוחה שיש להם די כסף לשלם לה.

"עצמאיים".

"יש לכם ילדים?" נכנס החוש הנשי לפעולה. אולי רצתה לוודא שהללו לא יהפכו את הדירה לתל חרבות.

"כן, שלושה", השיבה האם. "בני שלוש וחצי, חמש וחצי ושמונה".

"חיות?" ביררה המשכירה.

"לא", נחרדו בני הזוג, "בדרך כלל הם מתנהגים יפה"...

* * *

כמעט ואין מי שלא ראה בתמונה או בדגם של בית המקדש את דמות שני הכרובים שהיו עומדים מעל ארון ברית ה', עשויים בדמות של מלאכים הפורשים כנפיהם אחד מול השני, וכך כתוב הציווי בפרשתנו:

"ועשית שניים כרובים זהב, מקשה תעשה אותם משני קצות הכפורת. וַעֲשֵׂה כרוב אחד מִקָּצָה מזה וכרוב אחד מקצה מזה מן הכפורת תעשו את הכרובים על שני קצותיו. והיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפורת ופניהם איש אל אחיו, אל הכפורת יהיו פני הכרובים".

רש"י – בהסבר המילה "כרובים" – מצטט את דברי התלמוד, שמקורה הוא מהמילה "כְּרַבְיָא" בלשון ארמית, ופירושה הוא "תינוק". ולכן פירש רש"י את המילה "כרובים – דמות פרצוף תינוק להם".

לעומת זאת, בחומש בראשית בתחילתו, לאחר שחטא אדם הראשון בעץ הדעת מתארת התורה את גירושו של האדם מגן עדן במילים הבאות: "ויגרש את האדם, וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים".

ושם תרגם רש"י "את הכרובים – מלאכי חבלה". לא פחות.

אולי מישהו יכול להסביר לי לפי מה מחליטים מה פירוש המילה "כרובים"? וכיצד ניתן לקחת מילה זהה ולפרשה בשני אופנים קיצוניים כל כך אחד מהשני, מצד אחד "דמות פרצוף תינוק", מצד שני "מלאכי חבלה".

את הסתירה הזו הציב הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין זצ"ל, מייסד ה"דף היומי". טרם שנשיב את תירוצו, נביא כדרכנו סיפור.

משל עממי מספר על ילד קטן שרצה להתקיל את מדת האינטליגנציה של המורה שלו. נטל הילד בכף ידו הקמוצה גולם של פרפר, ושאל את מורהו: בכף ידי הסגורה מונח כעת גולם של פרפר, האם תדע – מורה יקר – האם חי הוא הגולם או שמא מת?

'אם יאמר המורה שהגולם חי' – חשב הילד – 'אמחצנו ואראה לו שהוא מת. אם יאמר לי המורה שהגולם מת – אפתח את ידי ואראה לו שהוא חי'.  

"הדבר תלוי בך", ענה המורה בחיוך של פקחות. "אם תקמוץ את ידך - ימות הגולם. אם תשאיר לו מספיק מקום בכף היד - יש לו סיכוי טוב לבקוע ולהפוך לפרפר".

באותה הרוח משיב הגאון רבי מאיר שפירא על השאלה שבה פתחנו: האם הכרובים הם דמויות של תינוק או שמא מלאכי חבלה.

הדבר תלוי בהורים – אם יעניקו לילדיהם חום ואהבה, יחנכו אותם מערש לידתם לקיום התורה והמצוות ויפקחו על התנהגותם שתהיה כראוי לילד יהודי, אזי יהיו הכרובים דמויות תינוק המוכשרות לקבל את התורה (לכך רומז ארון הברית עליו ניצבים הכרובים).

אך אם חלילה וחס יזניחו ההורים את חינוך ילדיהם לתורה ומצוות, יתנו להם לנהוג כפי שעולה בדעתם ולא יהיו מעורים בחייהם כנדרש מהורים, יכולים חלילה וחס לצאת מ"כרובים" אלו מלאכי חבלה.

ווארט מפורסם מפרש כך את הפסוק בתהלים (קכז, ד): "כחיצים ביד גיבור – כן בני הנעורים", כמו שהיורה חיצים למרחק זקוק הוא לכוון את קשתו ולדורכה היטב טרם יקלע למטרה, ולאחר שיצא החץ מן הקשת ונורה למרחק אין באפשרות היורה להשפיע עליו בכל דרך שהיא, כך בני הנעורים בידי ההורים, כל זמן שהם נתונים תחת מרותם יש בידם היכולת לחנכם ולגדלם בדרך התורה והמצוות, ואולם אם לא עשו זאת היטב – קשה עד מאוד להשפיע על עתידם לאחר שיצאו מידם.

* * *

ההבדל היחיד בין ההשוואה של הגר"מ שפירא לשני פירושיה של המילה כרובים, הוא: שאצל ההורים לאחר שגדלו הבנים ויצאו מרשותם אינם יכולים כמעט להשפיע על הנהגתם וחינוכם. ואילו אצלנו קיימת תמיד האפשרות להחליט בכל מדה ומדה המצויה בנו האם לטפחה למדה בה נעבוד את ה' או חלילה להיפך.

בידינו הדבר.