העץ הנדיב – אין זה סיפור החיים של כולנו?

העולם בו אנו חיים, מורכב הרבה יותר מאשר איך שהוא נראה לעינינו. עדיין אין אנו יודעים במדויק כיצד הוא פועל ומה מניע אותו. העולם המדעי עדיין לא מצא את "מכסה המנוע" האמיתי.

גם ביחס ל"עולם הקטן" – האדם, החידה נותרה עדיין בלתי פתירה. קרוב לששת אלפים שנה האנושות קיימת. אנשים צועדים במעלה שביל החיים, באותו השביל בו צעדו כאשר היו ילדים. האדם כמעט נשאר אותו אדם, רק סוגי הרצונות השתנו. כמדומני, שאגדת הילדים "העץ הנדיב" ממחישה היטב את מעגל החיים שלנו.

באגדה מסופר על "ידידות" עמוקה בין ילד קטן לעץ תפוחים. כשהילד היה קטן, אהב הוא לאסוף את העלים וליצור מהם כתר לראשו. כאשר גדל קצת, אהב הוא לטפס על ענפיו, לשחק עימו במחבואים, לאכול מפריו ולנוח בצילו. כאשר גדל עוד יותר, הוא ביקש מהעץ כסף, והעץ נתן לו בשמחה את פירותיו, שימכור אותם וירוויח כסף. לאחר זמן רב הם נפגשו שוב, והילד – שכבר הפך למבוגר יותר, ביקש מהעץ בית. העץ העניק לו בשמחה את ענפיו ועליו, שיבנה מהם בית. אחרי שנים רבות, הם נפגשו שוב והפעם ביקש "הילד" מהעץ ספינה, כדי להפליג למרחקים. העץ נתן לילד את גזעו, שיבנה ממנו ספינה. לאחר שנים רבות, כאשר הילד הפך לזקן ממש, הוא ביקש מהעץ דבר אחד - רשות לשבת על גזעו הכרות, כדי לתת מנוחה לרגליו הכואבות, וליהנות מהשמש החמימה.

האם אין זה סיפור החיים של כולנו?  

האם זו מטרת החיים? לשדרג את הרצונות ולנסות להשיג אותם, ובסוף החיים למצוא את עצמנו בנקודת ההתחלה?

האם יש לעולם "מכסה מנוע", אשר ניתן להרימו ולגלות את סוד החיים?

בורא עולם נותן למשה הוראות מדוקדקות ומפורטות כיצד לבנות את המשכן וכליו. מדהים לראות כיצד יורדת התורה לפרטי פרטים, הן בשלב הציווי והן בשלב ההקמה. התורה מצווה בפרוטרוט רב אילו כלים בדיוק יהיו במשכן, מאילו חומרים הם ייבנו, אילו צבעים ומה המידות המדויקות. זה מדהים.

למה? מדוע התורה מפרטת כל כך, בעוד שבדרך כלל נוהגת היא לקצר?

התשובה היא, שהמשכן הוא "מכסה המנוע" של העולם והאדם. מי שרוצה להבין את העולם הנעלם, הן מבחינת מבנהו והן מבחינת מהותו, ומי שרוצה לדעת מהי מטרתו בעולם – הבנת סוד המשכן היא הכתובת. 

נראה טיפה אחת מן הים הגדול.

אלוקים ציוה ליצוק שתי טבעות זהב בשני צדי ארון הברית, ולהשחיל לתוכן מוטות - "וְיָצַקְתָּ לוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב... וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הָאֶחָת, וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית" (שמות כה, יב). התורה מוסיפה פרט: "בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים, לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ" (כה, טו). כלומר, המוטות מחויבים להיות  מחוברים באופן קבוע לארון, ואין להסירם אפילו בשעת חנייה.

כעת ננסה להבין, האם תפקיד המוטות הוא לשאת את הארון? כנראה שלא, והראיה, שגם בשעת חנייתו אסור להוציא את המוטות מהארון. יותר מכך, גם בזמן שהמשכן היה בנוי באופן קבע בבית המקדש, הארון היה מונח בקודש הקודשים עם המוטות, והמוטות בלטו מאחורי הפרוכת.

כנראה שלמוטות יש משמעות סימבולית גמורה, לפחות כמו הארון עצמו. מהי?

נוכחותם התמידית של המוטות בארון מעידה על כך, שתורת השם אינה קשורה וזקוקה למקום אחד, אלא ניתן לקבוע אותה בכל מקום שהאדם חפץ. הנה, עם ישראל בגלות 2000 שנה, והתורה פרחה ועדיין פורחת במקומות רבים ברחבי העולם – ברחבי אמריקה, באוסטרליה, באירופה ובישראל. התורה לא תלויה במקום מסוים והאדם יכול לקחת אותה עמו לכל מקום. זו משמעות המוטות שהיו על הארון באופן קבע, שהרי זו הייחודיות של תורת ישראל – היא עצמה לוחות אבן. אבן אינו משתנה, אך נושא התורה מסוגל לקחת אותה עימו לכל מקום.

גם האדם הפרטי, בכל מקום אליו הוא הולך ובכל מקום בו הוא נמצא, יכול הוא לגדל ולהעצים את עצמו ללא תלות במקום כזה או אחר. ידיעה זו מעודדת את האדם – מצד אחד, ומחייבת אותו – מצד שני. כשאדם "מתרץ" ותולה את אי התקדמותו מבחינה רוחנית בסיבות כמו "אתחיל את השינוי כשאעבור דירה", "לאחר הלימודים", "לאחר שאתחתן" וכדומה, תירוצים כאלו אינם נכונים. בכל מקום שאדם נמצא התורה נמצאת יחד עמו. ייתכן שזו הסיבה שהתורה ניתנה דווקא במדבר סיני. באמצע שום מקום.

כי המקום נמצא בכל מקום.