הענף הכרות נשתל מחדש: ראיון עם מרדכי חלאווה

הוא רק בן עשר, מומתאז הקטן, וביום שישי הוא הולך יד ביד עם סבו למסגד הגדול שבלב כווית סיטי, בלב הנסיכות העשירה והקטנה שבמפרץ הפרסי. הוא לבוש בגלימה לבנה צחורה, עטוף בכאפיה, ממש כמו סבא שלו.

הוא לומד עד מהרה את כללי המסגד. עכשיו הם יושבים על השטיח, סיימו להתפלל, והאימאם הנכבד, השייח של המסגד, מיטיב את המצנפת לראשו, סורק את זקנו וקם לומר דרשה, והדרשה כמו עוד מאה כאלו שכבר שמעו הנאספים, נוגעת לאויב האסלם, לשטן הגדול: ליהודים.

האימאם מספר על הדברים הרעים שעשו היהודים לעולם, הדברים הנוראים שעשו לנביא, על כן נדונו לסבול. "היהודים הם שורש הרע, בעולם, יש להילחם בהם עד חורמה, להשמיד אותם עד האחרון שבהם", קורא האימאם.

מרדכי ואחיו בילדותם. משפחה אמידה

האימאם מסיים בזרם קללות: "ייעקר העם היהודי מעל פני תבל", והקהל קורא אחריו, אמן. "ויבוא במהרה יום השחיטה שלהם". אמן. "ויבוא היום שבו נילחם בהם". אמן. גם מומתאז הקטן זועק בקול דקיק של ילד: אמן. אמן.

"אבל אז אני שב הביתה", נזכר היום, רבע יובל אחר כך, מי שהיה אז מומתאז, "ואני הולך שוב ביחד עם סבא לביתו לסעודת יום שישי לאכול צהריים יחד עם כולם. ריחות האוכל הטעים של סבתא שלי הסיחו את דעתי מהסיפורים הנוראים ששמעתי במסגד. אנו מתחילים לאכול, וסבתא יושבת איתנו, סבתא המחייכת, שתמיד הרעיפה עלי ממתקים ואהבה. ואני חושב רגע: "זו סבתא שלי. היא יהודייה, אז היא מצאצאי הקופים?".

בדרכו של אברהם

פעם, כילד בנסיכות הכוויתית היה שמו מומתאז, אבל מאז ששב לפני עשור שנים בדיוק ליהדותו, שמו מרדכי, מרדכי חלאווה. בימים האלה סגר מרדכי מעגל כשהקים בית נאמן בישראל והשתקע בירושלים. הוא מאושר ללכת ברחובות העיר, לגעת באבנים הישנות, לצעוד בשוק המוסלמי ומשם אל הכותל, ממש כמו שעשה לפני עשור שנים. עכשיו, אחרי שנישא והקים בית, הוא חש שזהו, כאן העיר שלו. העיר אותה עזבה סבתא מזרחי לפני יובלות והביאה את עצמה ואת משפחתה לסיפור רב תהפוכות מרתק ומדהים מהמפרץ הפרסי ועד לירושלים.

כווית גובלת בדרום עיראק, רק תעלת מים צרה מפרידה ביניהן. כווית נמצאת לא הרחק מאור כשדים, ומרדכי משוכנע: "בדרך לארץ ישראל, אין ספק שאברהם אבינו נדד והלך דרך כווית, הוא עבר את השטח הזה בדרכו לארץ כנען. הוא היה חייב לעזוב את ארצו, את מולדתו ואת בית אביו, גם אני עשיתי את הדרך הזו". אלא שאברהם אבינו עשה זאת בדרך המלך, בנתיב אקספרס מאור כשדים לחרן ומחרן לארץ כנען. מרדכי נאלץ לעשות זאת בדרך ארוכה הרבה יותר שהשתרעה על פני ימים ויבשות, ירדן, קנדה, פולין - עד שהגיע לירושלים.

מומתאז נולד בשנת תשל"ז בכווית למשפחה אמידה ממוצא פלסטיני. אביו נולד בבית-סאן. בצעירותו נסע ללמוד באוניברסיטה במצרים, השתלם בלימודי הנדסה, שב לכווית ופיתח בה את עסקיו. הוא ייסד חברת בנייה מצליחה אשר בנתה רבים מגורדי השחקים והמבנים המונומנטליים של מדינת הנפט העשירה. "היינו חמישה ילדים", אומר מרדכי, "ואבא העניק לנו חינוך מושקע ומותרות שכללו שיעורי פסנתר ואמנות קליגרפית, וערכנו נופש מידי שנה בכל רחבי העולם. האסלם לא עניין את אבא, הוא לא היה דתי, וניסה להרחיק אותנו תמיד מגורמים מוסלמיים קיצוניים".

לעומת הדת, האידיאולוגיה האנטי-ישראלית כן הייתה חשובה לו. בעת לימודיו במצרים הושפע עמוקות משליט מצרים ג'מאל עבד אל נאצר והפך למעריץ של האסכולה הנאצריסטית החילונית, שטיפחה את ה'פאן ערביות' ואת האיחוד של העולם הערבי. "אבא האמין באסכולה האומרת שהדבר היחיד שמונע את איחוד העולם הערבי הוא המדינה היהודית שנעוצה כנטע זר בלב המזרח התיכון. אני חונכתי להאמין שישראל הייתה המכשול היחיד לאחדות ערבית, שהיא נוכחות זרה שנשתלה פה על ידי מעצמות קולוניאליות מערביות כדי לשמור על העולם הערבי מפולג. לכן, ישראל הייתה חייבת להיהרס".

התמונה כשהוא נער: מארק חלאווה. חיים אחרים

כמי שהיה ממוצא פלסטיני, תמך האב במאבק של הפלסטינים נגד מדינת ישראל. במשך שנות השישים התגורר יאסר ערפאת בכווית, וכאן ייסד את אש"ף. האב תמך בו וסייע לו כלכלית. "ערפאת", אומר מרדכי, "אסף כספים מפלסטינים עשירים שעבדו בכווית ובשאר מדינות המפרץ. כמהנדס, אבי היה שותף לתכנית שבה אגודת המהנדסים הכוויתית הייתה מפרישה כספים מהמשכורות החודשיות, כדי לשלוח אותם לאש"ף. אבי התנגד לשלום עם ישראל והאמין כמו ערפאת שרק במלחמה ניתן לטפל במדינת ישראל.

"בכלל", טוען מרדכי, "השנאה בכווית לישראל היא עצומה. גדלתי על כך בבית הספר, במוסדות הדת ובכל מקום - שהיהודים הם יצורים שטניים, שהם הגיעו לעולם רק כדי להרוג ערבים וחייבים להקדים ולהרוג אותם. בבית הספר הזכירו כמעט כל הזמן את היהודים כרוע המתגלם בעולם. אפילו בשיעורי המתמטיקה המורה היה שואל: 'אם רקטה הורגת חמישה יהודים, כמה יהרגו שש רקטות?'. מדי פעם נערכו אירועי התרמה לפליטים פלסטינים ולאש"ף שבהם נאמו נגד ישראל, שרפו דגלי ישראל וצפו בהצגות המציגות מלחמה נגד היהודים. זה היה אורח החיים שלנו".

אך מה שהיה נעוץ כסלע חד בזרם החיים הזה הייתה הסבתא. למומתאז הקטן היה חשד מאז ומעולם שהסבתא שלו, אם אמו, יהודייה, או ליתר דיוק - הייתה יהודייה. זה היה שם ברקע המשפחתי מאז שמרדכי זוכר את עצמו. "איך חשתי זאת? קודם כל הייתה לסבתא חברה בשם רבקה שהתגוררה לידינו, שהייתה די בגלוי ממוצא יהודי אף שהייתה נשואה למוסלמי, והשניים דיברו כל הזמן ושוחחו. לפעמים שוחחו בשפה זרה שנשמעה כמו ערבית אבל לא הייתה ערבית. ידעתי גם שסבתא הגיעה מירושלים ושם נפגשה עם סבא, שם התחתנו. סבי מוחמד אל מסרי היה מאזור שכם".

ספר של יהודים

הימים היו ימי טרום הקמת מדינת ישראל, ימי מלחמת תש"ח והסבא מוחמד התגייס ללגיון הירדני והתקדם במהירות בסולם הדרגות. הוא היה קצין צעיר ומבטיח. כאן נשא את הסבתא, שהייתה בת למנהל בית ספר בירושלים. למרות שהיא הייתה יהודייה, והוא היה ירדני שלחם נגד הציונים, השניים נישאו והסבתא רואידה עברה להתגורר עם הסבא בשכם, כאן נולדה אמו של מומתאז.

למעלה מעשור שנים שירת מוחמד נאמנה את המלך חוסיין הירדני, עד שבשנות השבעים, בימי ספטמבר השחור, הפנה המלך חוסיין את גבו לפלסטינים. הוא סילק את אנשי הפתח' מהמדינה בשל החשש שיערערו את משטרו ובהזדמנות זו גם טיהר את צבאו מקצינים פלסטיניים שנאמנותם הייתה נתונה בספק. מוחמד שסולק מהצבא הירדני עשה את דרכו לכווית, יחד עם משפחתו ובתו.

"סבא שלי היה אדם דתי, מוסלמי אדוק, והוא שהלך איתי מדי פעם למסגד. אשר לסבתא, היא הייתה בקשר תמידי כמעט עם השכנה, רבקה. והיה גם עוד משהו מוזר בעיניי: היא הייתה מסתגרת מדי פעם בחדרה עם ספר קטן ובוכה מול הדפים. יום אחד הצצתי בספר הזה וראיתי שהוא כתוב באותיות משונות, לא ערביות ולא מערביות. חשבתי לעצמי: זה בטח ספר של היהודים".

ומדוע בכתה סבתא כה הרבה?

"קשה לי לדעת מדוע. אולי התגעגעה למשפחה הישנה שלה אותה לא ראתה מאז עזבה את ירושלים. אולי התחרטה? אני שמעתי בילדותי שיש ליהודים כותל שבערבית נקרא 'כותל הדמעות', אמרתי לעצמי, אולי כך היהודים מתפללים? אולי הם בוכים כשהם מתפללים. לא היה לי כל הסבר. כל פעם ששאלתי את סבתא על יהדותה היא סירבה לדבר על זה, היא הייתה אומרת לי: אנחנו מוסלמים וזהו".

אתה יודע מה היה שם משפחתה לפני נישואיה? מאיזו משפחה הגיעה?

"כן, חלקית. כשההורים שלי יצאו לחופשה, הם בדרך כלל השאירו אותנו עם הסבא והסבתא. ואני כמו שילדים אוהבים לעשות רחרחתי סביב החדר של הסבא והסבתא. יום אחד כאשר חיטטתי בין החפצים בבית גיליתי תעודת לידה מנדטורית של סבתא שלי מפלסטין, הכתובה ערבית, אנגלית ועוד שפה עם אותיות הדומות לאלה שראיתי בספר הקטן של סבתא.

"בתעודה היו רשומים הפרטים של סבתא ואני זוכר שראיתי את שם המשפחה 'מזרחי', כתוב באותיות ערביות מסולסלות. לא ממש הבנתי את המשמעות של שם המשפחה בזמנו, אבל זה היה שם חריג ודי יהודי. אני יודע גם שאביה היה מנהל בית ספר בירושלים".

מרדכי חלאווה, כיום (צילום: אביר סולטן)

היא המירה את דתה לאסלם?

"אני לא יודע אם רשמית עשתה זאת. לכאורה כדי להינשא היא הייתה צריכה להתאסלם וסביר שעשתה זאת".

אבל הזהות היהודית-אסלמית וגם הסכסוך היהודי ערבי לא היו מה שעמד בראש מעייני משפחת חלאווה. בגלל ההתכחשות של הסבתא, הנער לא ממש היה בטוח במסקנה שלו. רוב הזמן היה האב עסוק בפיתוח עסקיו, והילד מומתאז היה עסוק בלימודיו. החיים זרמו בנחת ובשלווה. דבר לא העיב על חיי המשפחה עד שיום אחד חלם הרודן סדאם חוסיין מהמדינה העיראקית השכנה שהוא הוא נבוכדנצר הכובש הבבלי המיתולוגי ושכמוהו עליו להתחיל במסע כיבושים של המזרח התיכון. את הצעד הראשון עליו לעשות באמצעות מבצע קל ומהיר: כיבוש כווית השכנה.

"הייתי אז בן 12", נזכר מרדכי, "היה לנו דוד בספרד ואנו, לקראת קיץ 1990, נסענו כולנו לספרד לבקר אותו. שהינו שם במדינה האירופית, כל המשפחה. באחד הימים מעירה אותנו אימא ואומרת לנו בבהלה: "אין לנו לאן לחזור, כווית הפכה להיות חלק מעיראק". כך ביום אחד איבדנו את הבית שלנו.  

כיבושה של כווית על ידי סדאם חוסיין הצית את מלחמת המפרץ הראשונה. ארצות הברית פתחה במלחמה נגד הרודן העיראקי והצליחה לשחרר את כווית מציפורניו. אבל לפלסטינים זה לא עזר. יאסר ערפאת שכזכור זכה לסיוע רב מהכוויתים בגד בהם ברגע המשבר, הוא תמך בסדאם חוסיין, וכך גם רבים מהפלסטינים שזכו להכנסת אורחים נדיבה בנסיכות הקטנה. עם תום המלחמה, כאשר כווית זכתה חזרה בעצמאותה החליטו שליטיה לגרש משטחה את הפלסטינים כפויי הטובה. גם משפחה חלאווה לא יכלה עוד לשוב לכווית. עסקי האב הולאמו וכל חסכונותיהם הפכו לפיסות נייר חסרות ערך.

"מה עשינו?", אומר מרדכי, "תחילה, כאשר לא היה לנו לאן ללכת, עברנו לקנדה, שם יש לנו בני משפחה. לאחר זמן מה עברנו לירדן. האו"ם הקים קרן פיצויים לפלסטינים שאיבדו את רכושם בכווית. אבא הצליח להיכנס לביקור קצר בכווית, חילץ משם מסמכים שאישרו את היקף רכושו וניסה לחלץ מקצת מההון שנעלם בזמן המלחמה במדינה. כאן מירדן, היה לו קל יותר לפעול. בסופו של דבר גם חש יותר בנוח כאן במזרח התיכון מאשר בקנדה והחליט להישאר בירדן, לפתוח כאן דף חדש ולפתח עסקים חדשים".

האויב של עצמך

בירדן מצא מרדכי את עצמו משום מה נהנה לעקוב אחרי החדשות מישראל השכנה, ואהב להאזין לדיווחים ולתכניות שהגיעו מישראל. מדוע? עד היום הוא אינו מבין. אולי הייתה זו סקרנות בשל מוצאה המעורפל של הסבתא. "מאוד אהבתי את ההמנון הישראלי, משום מה", הוא אומר. "הייתי נשאר עד מאוחר כדי לשמוע אותו". לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים החליט ללמוד באוניברסיטה קנדית ונרשם ללימודים באוניברסיטת מערב אונטריו שבקנדה.

"היה עליי עומס לימודים גדול", הוא מספר, "לא היה לי זמן למחשבות רבות. היו לי גם חברים יהודים לא מעטים. היה אחד, חבר קרוב שלי שסיפרתי לו את הסיפור שלי. סיפרתי לו אגב שסבתא שלי כנראה יהודייה והוא לא הגיב הרבה. בכלל היה נראה לי מוזר לגלות שהיהודים אינם השטנים, האנשים הרעים האלה שעל שנאתם חונכתי". ואז הייתה הפגישה שגרמה למהפך בחייו.

"זה היה בשנת 2003", משחר חלאווה, "למדתי בספריית האוניברסיטה. ירדתי למטה לצלצל מהטלפון הציבורי הביתה, בדרך אני רואה יהודי מבוגר, עם זקן לבן ארוך, לבוש כובע שחור ומעיל חסידי, יושב ליד שולחן וחותך לעצמו תפוח. מראהו עורר בי סקרנות, ניגשתי אליו ושאלתי אותו: 'אתה יהודי?'. האיש חייך ואמר לי בנעימות: 'לא, אני סתם אוהב להתלבש ככה'. לא ידעתי אם הוא צוחק או רציני. למעשה, כל האנשים הדתיים שפגשתי בעבר היו מפחידים, רציניים וחסרי חוש הומור. חשבתי: אולי אצל היהודים זה אחרת? אולי היהודים אמורים להיות מצחיקים?".

מרדכי חלאווה, כיום (צילום: אביר סולטן)

האיש שפגש מומתאז, היה פרופ' הרב יצחק בלוק, חסיד חב"ד ופרופסור לפילוסופיה מאוניברסיטת האוורד בארצות הברית, שלימד פילוסופיה באוניברסיטה. "החלפנו מספר מילים", אומר מרדכי, "דיברנו מעט והופתעתי מהנעימות והפשטות בהן דיבר איתי. הוא שאל אותי מה הרקע שלי ואמרתי לו שאני מוסלמי. אבל הופתעתי שזה בכלל לא הפריע לו, הוא הציע לי לשבת ולקחת פלח מהתפוח. המשכנו לשוחח והיות וההיסטוריה המשפחתית שלי מורכבת, ואני מקבל כאב ראש בכל פעם שאני צריך להסביר אותה, הסתפקתי בלומר לו שאני ערבי מכווית, ובדרך אגב הזכרתי שסבתא שלי, מצד אמי, היא יהודייה.

"פרופ' בלוק הביט בי ואמר לי: 'לפי האסלם, אתה נחשב מוסלמי'. אמרתי לו: ודאי אני מוסלמי. אבי מוסלמי, ואני גדלתי כמוסלמי. אבל הוא המשיך ואמר לי: 'אבל דע לך, לפי היהדות, הזהות הדתית נקבעת על פי האם. הסבתא שלך נולדה כיהודייה, וגם אם המירה את דתה עשר פעמים היא נשארת יהודייה. זה בגנים שלה, ואת הגנים שלה העבירה לבתה, גם אימא שלך יהודייה, ולכן גם אתה יהודי'. הייתי המום. סבתא שלי מעולם לא הזכירה מילה על מוצאה היהודי, אבל עכשיו החלקים נפלו במקומם. הודיתי לפרופ' בלוק על השיחה, ומיהרתי לספר לידידי את מה ששמעתי. הוא חייך ואמר, 'אז אתה מוסלהוּדי!'. לא אהבתי את זה.

"התקשרתי לאימא שלי. סיפרתי לה על השיחה, אמרתי לה, יכול להיות שאני יהודי? היא דחתה את הדברים ואמרה: 'אל תקשיב לאנשים כאלה. אנחנו מוסלמים וזהו'. החלטתי להתקשר בעצמי לסבתא שלי ולהעלות את הנושא. תחילה דיברתי סחור סחור, אחרי הכול, היא התכחשה לנושא כבר יובל שנים. בסוף שאלתי בזהירות: 'סבתא, את יהודייה?'. היא לא ענתה, ובמקום זאת התחילה לבכות. היא רק אמרה 'הייתה מלחמת דמים בין הפלסטינים ליהודים, אחי זכי נהרג בירושלים בקרבות'. היא בכתה ובכתה. עבורי זה היה מספיק לדעת שאכן, זה נכון. סבתא יהודייה. זה היה הלם בשבילי. באותו יום הרגשתי שכל חיי חייתי במין חלום, ורק הרגע התעוררתי. כאילו מישהו סטר לי והעיר אותי.

"במשך החודשים הבאים, התעלמתי מהנושא. עמדתי לסיים את האוניברסיטה, והייתי עסוק במבחנים ובניסיון למצוא עבודה. אבל היה משהו שפרופ' בלוק אמר לי באותה שיחה קצרה שפעפע בתוכי ולא נתן לי מנוחה. הוא שאל אותי: 'מי האויב שלך?'. אמרתי לי: חונכתי לפי האסלם שהאויב זה השטן. והוא אמר לי: 'לא, האויב שלך הוא אתה עצמך'. זה משפט שלא הניח לי. האם אני אכן האויב של עצמי? אני מסרב להכיר במי שאני?

ביקור בבית הכנסת

"ערב אחד", נזכר חלאווה, "גלשתי הביתה על סקטים. הרחוב היה חלק, לא היה שום מכשול אך ללא סיבה נראית לעין, נפלתי. חשתי כאילו מישהו דחף אותי ליפול מלמעלה. נקעתי את ידי הימנית בצורה קשה ונאלצתי להישאר בבית ולנוח. היה זה יום שבת. נזכרתי בכל השיחה עם פרופ' בלוק ואמרתי לעצמי, אולי אלך לבקר בבית הכנסת, נראה מה זה, מה יש להפסיד?

"בדקתי את הכתובת ולקחתי מונית. עצרתי מול דלת בית הכנסת, חששתי שאולי לא יתנו לי להיכנס בגלל המראה המזרח תיכוני שלי. אבל אזרתי אומץ ופתחתי את הדלת, שם להפתעתי עמד אדם בעל חזות יהודית שבירך אותי בחיוך 'שבת שלום' והושיט לי כיפה. בפנים היו עוד אנשים מכל העדות, אפילו הופתעתי לראות אדם שחור ושאלתי את עצמי: גם הוא יהודי?

"ישב שם גם פרופ' בלוק שקיבל אותי במאור פנים. הוא ישב ושקד על לימוד ספר ושאלתי אותו: בגיל שלך, לא למדת מספיק? הוא חייך ואמר: 'גם לו אחיה חיים שלמים לא אלמד מספיק'. לאחר מכן התנהלה התפילה, לא הצלחתי להבין את המילים אבל אז הגיע המשפט שכולם שרו יחד: 'ושמרו בני ישראל את השבת... ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם'. את המשפט הזה הבנתי, כי כך בדיוק אומרים זאת בערבית. הבנתי פתאום, יש ברית בינינו והקדוש ברוך הוא. הרגשתי כאילו אני מכיר את השיר. עמדתי לי שם, סופג את הצלילים, והחלטתי: כן, אני יהודי".

אז התחלת לשמור מצוות?

"זו הייתה השבת האחרונה בה נסעתי במכונית. אחר כך התחלתי בעזרת הרבנים של חב"ד ללמוד על היהדות יותר ויותר. הכרתי רב מישיבת 'אש התורה' והתחלתי ללמוד אצלו. יום אחד הוא הציע לי להצטרף לתכנית המשלבת נסיעה לפולין, למחנות ההשמדה, ואז שהייה לתקופת מה בישראל. הצטרפתי לתכנית הזו. הביקור בפולין היה בשבילי הלם גדול".

לא ידעת קודם לכן על השואה?

"לא ידעתי דבר. סיירתי בפולין וחשתי שמה שנעשה שם - נעשה לי. זה היה עבורי גילוי של ההיסטוריה הקשה של היהודים, אבל זו הייתה בשבילי חוויה מרה. יותר מאוחר הגענו ארצה, חשתי כאילו אני זה שניצל מהאפלה ומגיע ארצה. הגעתי וחשתי: הנה כאן הבית שלי, שיניתי את שמי למרדכי, ומאז נשארתי פה. למדתי באש התורה, והחלטתי להשתקע בירושלים".

לפני זמן מה אושרה יהדותו של מרדכי. בבית הדין של מרן הגר"נ קרליץ הוא עבר גיור לחומרא, ונשא את זוגתו - גיורת מפינלנד. כיום הינו איש עסקים המקשר בין חברות ישראליות לחברות בעולם הערבי ומרבה לנסוע לאבו דאבי ומדינות המפרץ הפרסי.

"העסק הראשון שלי", הוא מספר, "היה להשיג לולבים מאל עריש לאחר שהיה מחסור בלולבים. אני מכיר את הערבית בניב המצרי, כך שזה די עוזר לי. אני גם חושב שיחסים כלכליים עם העולם הערבי עשויים ליצור אמון וניסיון משותף, שיוכלו לחבור למטרה של שלום".

איך מגיבים ההורים והמשפחה שלך על שיבתך ליהדות?

"המשפחה שלי יודעת שאני יהודי, ולרוב הם מקבלים את זה. אני יכול לשוחח איתם על יהדות, והם מתעניינים בנימוס ואוהבים ומכבדים זה את זה. אבל אבי מאוד מתנגד לכך. הוא הרי גם חילוני וגם מאמין במלחמה נגד ישראל. פעם נקלענו לוויכוח גדול בעניין שקשור למלחמת המתאבדים נגד ישראל. שאלתי אותו: הרי אתה מלמד אותי להילחם בקיצוניות הדתית, איך ייתכן שכאשר מתאבד פוגע בחייל ישראלי שמנסה להגן על אנשיו, העמדה שלך משתנה?'. הוא כעס מאוד וכינה אותי ציוני. מאז למדנו לעקוף את הנושא ולא לשוחח עליו".

יש מה לעשות בקשר לדעות הקדומות נגד יהודים בעולם המוסלמי?

"יש בעולם הערבי המון דעות שגויות על ישראל. אני חושב שראוי לפתח תכנית שתלמד ערבים על יהדות ויהודים ותמוסס את התעמולה הסטריאוטיפית של המדיה ובתי-הספר המוסלמיים עליה הם גדלו. אני מקווה שהרקע הייחודי שיש לי יאפשר גישור על הפער הזה. אני גם מעורב בהפקת מיצג תעודה בנושא השואה שידבר בשפה הערבית ויסביר בדיוק מה אירע שם, כדי להילחם בהכחשת השואה".

מה הסיפור שלך, על המעבר בין העולמות, יכול ללמד אותנו על הקונפליקט שבין הפלסטינים ליהודים?

"אולי זה נראה שהקונפליקט הערבי-ישראלי אינו ניתן לפתרון, שזה זמן של ייאוש. אבל צריך לדעת שהיום יש תקווה. יש לערבים חינוך יותר פתוח, הם יותר פתוחים לשמוע. אני מאמין שאם יקומו אנשים שיפעלו בעולם הערבי להסברה, להקטנת הלהבות, יש בסיס לתנועה ציבורית שיכול להתחיל לתקן את היחסים בינינו. מה שאני למד מהסיפור שלי הוא, עד כמה חשוב להתרחק מהתבוללות וכמה גדולה הסכנה של נישואי תערובת גם פה בישראל. סיפור כמו זה שלי לא נדיר, יש נישואי תערובת וכך ילדים יהודים אובדים לעמנו.

"לאימא שלי יש חמש אחיות נשואות, שהן אמהות לכמה עשרות ילדים שכולם יהודים - וכולם חיים כמוסלמים. צריך להגביר את המודעות לבעיה הזו. סבתא שלי החליטה לכרות את הענף שלה מהעץ של העם היהודי והענף הזה כמעט מת לחלוטין. קשה מאוד לחבר את הענף בחזרה. אני בעזרת ה' מנסה להחיות אותו מחדש".

הכתבה פורסמה לראשונה במגזין "בקהילה". למבצע מנויים מיוחד, עבור גולשי הידברות, הקליקו כאן.