צעירים חסרי מנוח: בני נוער שהתקרבו ליהדות ללא סביבה תומכת

הם היו בני נוער מן השורה, שחיו חיי שגרה, למדו בבתי ספר מעורבים, גדלו על ברכי המסורת והשקיפו מרחוק על עולם התורה והמצוות. עד שבנקודה מסוימת התחולל בחייהם מהפך דרמטי, והם החליטו ללכת עד הסוף, עם אמת שגילו. לפניכם ארבעה סיפורים אישיים של אנשים שכבר בגיל הנעורים ניחנו באומץ לב יוצא דופן, והלכו בנחישות בדרכי ה'. מה הוביל אותם לשם? מה אמרו ההורים? ואיזו עצה הם נותנים כיום, ממרומי גילם וניסיונם האישי?

הנער הפילוסופי שהפך לתלמיד ישיבה

אופיר נקר (30) למד בישיבת אהבת אהרון למתחזקים ובעלי תשובה בבני ברק, נשוי.

"התחלתי להתחזק בגיל 16 באופן עצמאי", הוא משתף. "גדלתי בראשון לציון כך שאת תהליך ההתחזקות עברתי במדרשית 'מצאנו מים' של הרב וולפא, רבה האשכנזי של העיר".

איך הגעת ליהדות?

"אני מגיע מרקע שמכבד יהדות, ולכן על אף שלמדתי בתיכון חילוני, בגיל 16 התחלתי לחקור את הנושא באופן מעמיק יותר. מאז ומתמיד התקשיתי להתפשר על אמת ולעגל פינות, ואני חושב שהנטייה הזו היא שאפשרה לי, בניגוד לאחרים, לעשות צעדים משמעותיים ברמה הרוחנית.

"בתחילה למדתי באופן עצמאי, באמצעות ספרים שונים שקראתי ואחר כך קבלתי ליווי מהרב וולפא, בעיקר במסגרת השיעורים המיוחדים שאותם מסר במדרשיה. בגיל 18 הגעתי לצומת דרכים: צבא או ישיבה. זו פרשת דרכים מאוד משמעותית שמחייבת בחירה בעלת משמעויות רבות להמשך החיים. כמעט והצטרפתי לישיבת הסדר, שמשלבת שירות צבאי ולימודי קודש, אך לבסוף בחרתי בישיבה חרדית, היות וראיתי בכך דרך המסמלת באופן נכון יותר את ההתמסרות לתורה ולמצוות".

איך ההורים שלך הגיבו?

"ההורים, שציפו שאגשים את הציפיות הרבות שהיו להם ממני, הצטערו לראות כיצד אני מוותר על העתיד האקדמי והכלכלי שלי - מה שהתברר בפועל כלא נכון. לאחר שנים רבות של לימודים בישיבה, השלמתי לימודי תואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית, וכיום אני עוסק בתחום כמטפל.

"בחרתי להילחם את מלחמתי בצורה שקטה. מעולם לא ביקשתי מההורים או מהאחים לשנות משהו באורחות חייהם, אלא לכבד את שלי. היכולת שלי להימנע ממאבקי כוח הרגיעה את הרוחות, ופתחה את השער לקבלה של אורח החיים החדש שלי".

ההורים עצמם התקרבו, בסופו של דבר?

"בהחלט. ההורים שלי מקיימים אורח חיים דתי, ושניים  מאחיי התקרבו, כל אחד בדרכו, לעולם היהדות".

יש לך עצה לנוער?

"הייתי מייעץ לצעירים לעשות כל מאמץ על מנת להשתלב במסגרות ישיבתיות, היות והניסיון מלמד שיש הבדל משמעותי בין חווית החזרה בתשובה של אלו שלמדו במסגרת ישיבתית לבין זו של אלו שוויתרו על כך. הישיבה מאפשרת תהליך מעמיק לאין ערוך, ומחנכת לתפיסת עולם תורנית – דבר הכרחי לכל בעל תשובה. את התהליך הזה קשה ואולי אף בלתי אפשרי לעבור בשנים מאוחרות יותר היות והחיים שואבים כל אחד למקומות שונים". 

עצה להורים?

"אני בהחלט יכול להבין הורים שחוששים מריחוק ואפילו מאובדן של הבן או הבת. אכן, נוצר מתח במשפחה ויש צורך לגשר עליו. כששני הצדדים מוכנים ללכת זה לקראת זה, ובפרט אם מערבים דמות רבנית שתפשר ותגשר, אפשר להגיע לעמק השווה. כדאי לברר מיהו הרב שמלווה את הבחור, וליצור איתו קשר. בכל מקרה, לא צריך להיבהל. לדעתי, עם רצון טוב והכוונה נכונה, הורים  יכולים לרוות נחת מילדים שהתקרבו. כדאי להימנע מלהניח בצורה אפריורית שאם הילד חזר בתשובה, אז איבדנו אותו. ממה שאני רואה, ההיפך הוא הנכון".

נופר חלמה על בית יהודי על פי ההלכה  

נופר צמח (22), תושבת כוכב יאיר. מאורסת וב"ה במאי מתחתנת. כיום, סטודנטית לחינוך מיוחד בתנ"ך במכללת גבעת וושינגטון.

"גדלתי בבית מסורתי", היא אומרת, "בשבת הייתה פועלת פלטה, היה מייחם, קידוש ואפילו הלכנו בית כנסת. עשינו הכול, אבל עדיין צפינו  בטלוויזיה ונסענו. ככה גם היה בחגים. לפני שבע שנים, בתור נערה התחלתי להתעניין ביהדות, ועם הזמן התחלתי להתחזק ולהתקרב יותר. בסופו של דבר, תמיד רציתי להתחזק, ורציתי להקים בית שמושתת על ההלכה. על אף שלמדתי בתיכון חילוני לגמרי והייתי נערה לרגילה. זה בכל זאת משך אותי, ולכן התעמקתי בזה".      

איך התחלת להתקרב? 

"התחלתי לשמור שבתות. הייתי אומרת לאמא שלי שיש מבחנים, כי לא רציתי ליצור אנטי. כשהיה צריך לצאת מהבית הייתי אומרת לה שאני נשארת ללמוד, במקום למשל לבקר את סבתא שלי. הייתי נשארת בבית וקוראת על יהדות. בהתחלה שמרתי שבת בהדרגה, אחר כך התחלתי לברך על האוכל ולהתפלל ברכות השחר. לפני כשנתיים קבלתי על עצמי צניעות, ולפני שנה התחלתי ללכת לבית הכסת באופן קבוע. בנוסף, בחרתי ללמוד במכללה דתית, כי חשוב לי להיות בסביבה כזאת, זה נותן לי הרגשה יותר בטוחה".   

בהתחלה הוריה של צמח קיבלו את ההתחזקות שלה לא בקלות יתרה. "הייתי צריכה להגיד שיש לי מבחן, כדי להישאר בבית ולשמור שבת. הייתי מוצאת כל פעם תירוץ אחר. הם פחדו שלא אני זאת שבוחרת את הדרך, אלא שיש מישהו שמשפיע עליי. היום זה כבר לא ככה. הם מקבלים ומכבדים אותי. לא היו מלחמות, זה תמיד היה בדרך של נועם. הוריי מקבלים כל מה שאני עושה, שהוא לטובתי. התקרבות ליהדות זה לא תמיד תהליך קל. היה להם חשוב שזה יבוא ממני ותהיה כוונה מלאה, ושזה לא יהיה בעל כורחי".

נופר צמח

איפה ההורים שלך נמצאים היום, מבחינה דתית?

"ההורים שלי תמיד היו קרובים לדת, אבל כיום הם יותר מתעניינים. אמא שלי תמיד התפללה בבוקר, אבל עכשיו היא יותר חותרת למגע עם העולם היהודי. היא יותר רוצה להבין לעומק, מעבר לשמירה על כשרות למשל. מדי פעם היא שומעת שיעורי תורה, וזה מאוד מושך אותה. היא מאוד מעריכה את היחס של ההלכה היהודית לנשים".

לקראת סיום, תני עצה לנוער המתחזק.

"שילכו בצדקת דרכם, כל עוד הם עושים זאת בלב שלם. וגם צריך להתקרב ליהדות מתוך אמונה אמיתית, ומבלי השפעות מבחוץ".

ועצה להורים?  

"שינסו לקבל כמה שיותר את התהליך שהבן/הבת עוברים, ושייתנו את הכלים להישאר בקשר. כדי שמי שחוזר ירגיש שהם איתו ושלעולם לא יהיה נתק, בגלל כביכול ההתקרבות ליהדות".

הביקור בבית הכנסת הסתיים במאה שערים

רחלי בכר, בשנות ה-30 לחייה, אקדמאית ומתגוררת במרכז.

"גדלתי בבית מסורתי, סבתי שאני קרויה על שמה הייתה חרדית", משתפת בכר, "הורי שהגיעו ממשפחות מזרחיות דתיות, התחתנו כדתיים. בבית הורי הייתה מסורת, פלטה, מיחם וקידוש אבל גם טלוויזיה בשבת. כך גם חגגנו את החגים, והכרנו את היהדות, אבל לא במושגים שידעתי מה זה סידור תפילה".  

איך הגעת ליהדות?

"הייתי בת 15. בערב יום הכיפורים, חברה שלי אמרה לי שבנות דודותיה החרדיות, אמרו לה שבבית הכנסת הצום עובר הכי מהר. האמת שזה מה שעניין אותנו – שהצום יעבור כמה שיותר מהר. לא היה לנו מושג של בית כנסת. הגעתי והאווירה הייתה קדושה. זה סיקרן אותי. הצום אכן עבר בקלות, וגם אני מאוד התרגשתי. בזמנו, במושגים חברתיים הייתי כמו מלכת הכיתה. היה לי מעמד. אחרי יום הכיפורים, החלטתי שכל הבנות צריכות לשמור שבת - וזה מה שהיה. אמרתי להן שהשבת אנחנו לא נוסעות, כולנו מתלבשות חגיגי ויחד נצא לעיר ונשב יחד. מה שקרה הוא שכולן סבלו, חוץ ממני. משם נשאבתי והחלטתי שאני שומרת שבת".

סיפרת למישהו על התהליך שעבר עליך?

"בהתחלה לא סיפרתי לאף אחד. כמעט שנה שמרתי שבת עם שקרים לבנים, כי אז ההורים לא קבלו את זה. הייתי ממציאה שקרים כדי להימנע מלענות לטלפון למשל. במקביל עשיתי חיפוש איפה יש שיעורי יהדות, וכך הגעתי לשיעורי ערב בחדרה. זה היה פעם בשבוע, ובכל פעם המצאתי תירוץ אחר כדי שהוריי לא יגלו. הייתי יוצאת מהבית עם ג'ינס ומחליפה אותו בחצאית בדרך. התחלתי לרדת ממכנסיים, ולאט לאט לבשתי חצאיות לבית הספר שהיה מעורב".

אפשר להניח שההורים שמו לב לשינוי תוך זמן קצר.

"יום אחד, אחרי שחזרתי משיעור ב- 24:00 בלילה, מישהו ראה אותי, והוא סיפר לאבא שהוא ראה אותי בשיעור תורה. אני  חזרתי כביכול מהקניון אבל הוא 'הלשין' עליי, עוד לפני שהספקתי להגיע. אבא שלי לקח את זה קשה, וגם אחים שלי. כשהגעתי הביתה ראיתי שהם ארזו לי תיק. אחים שלי צעקו שפה לא תגור חרדית, ולא יהיו כאלה מושגים. לקחתי את כל הדברים, את הדמי כיס שלי ונסעתי למדרשיה שעליה ביררתי מבעוד מועד, ועברתי שם את השבת. במוצאי שבת ההורים חיפשו אותי, וכשעניתי להם לנייד, אבא לי ביקש שאבוא כדי שנדבר. היה לו חשוב לדעת שלא שטפו לי את הראש. הסברתי להם שזה מה שאני רוצה. אמרתי להם שעם כל הכבוד לחומר, אבל כנראה שנדלק אצלי ניצוץ ביום הכיפורים. ביקשתי שהבית יוכשר והם הסכימו".   

אחרי שחזרת, הכל זרם על מי מנוחות?

"היו חילוקי דעות. כך למשל, סגנון הלבוש שלי הפריע לאמא שלי. היא טענה שאני מתלבשת כמו סבתא. המראה הרתיע אותה. לפני שהתחתנתי היא התחננה שאקנה פאה, כדי שאראה רגילה, אבל אני הולכת עם כיסוי ראש מלא. עד היום אני מסבירה שאם יש התנגשות - אני צריכה לעשות קודם כל  מה שבורא עולם אומר, אני מחויבת קודם להלכה".  

בסופו של דבר, גם ההורים התקרבו?

"מאוד. כל המשפחה התקרבה. היום הבית שלי הוא בית חרדי. כשההורים מגיעים לבקר הם מגיעים כמו רב ורבנית, בלי מכנסיים. ממושג של אנטי הם הפכו למאוהבים ביהדות. ההורים שלי מאוד מכבדים אותנו, והילדים שלי מאוד אהובים. אני לא התרחקתי מהם, אלא קרבתי אותם. אני מאמינה שאם מה שאני עושה מרחיק את הורי - זה לא רצון ה'. אני צריכה להשתמש בתורה למען השלום. עם השנים התאזנתי וגם עולם המושגים השתרש יותר".      

יש לך עצה לבני נוער שעוברים תהליך דומה?

"חייבים לכבד את ההורים ואת הסביבה. לא משנה מה תהיה הדרך שבה הם ייבחרו, הדרך חייבת ללכת במקביל עם כיבוד הורים. אם החזרה בתשובה גורמת לניתוק, משהו נעשה לא נכון. צריך לעצור ולסנכרן. צריך לדעת לכבד את ההורים ואת המקום שלהם, ולהשפיע עליהם". 

עצה להורים?

לכבד את הבחירה, כי בני נוער כבר יודעים מה טוב להם. אחר כך זה הדדי. אם ההורים רוצים שהילד יבוא, אז אין מקום לאגרסיות. הרי אתה לא רוצה לאבד את הילד, אז תשמור קרוב אליך. זה חייב להיות הדדי".

חסיד באבוב שעורר את הניצוץ היהודי 

ויקטוריה רוטשטיין (53) מבית"ר עילית. אמא ל-14 ילדים וסבתא ל-18 נכדים. בעלת עסק פרטי - יצרנית "פאות קאסטם", התחזקה אף היא בתקופת נעוריה, ללא סביבה תומכת.

"נולדתי באנגלית וגדלתי בבית מסורתי", היא מספרת, "עליתי ארצה בשנת 1968. כשהיינו באנגליה, ההורים היו הולכים לבית הכנסת, ואבא היה עושה קידוש, אבל בארץ הם הפסיקו. אני תמיד אהבתי את ה', והייתי מקפידה לומר 'שמע ישראל' כפי שאמא לימדה אותי, זה היה הקשר שלי עם הדת".

איך החלה ההתחזקות לכיוון היהדות?

"בגיל הנעורים עניינו אותי שאלות כמו 'למה באנו לעולם?' ו'מה תפקידנו פה?'. בגיל 17 נסעתי באוטובוס וראיתי חסיד באבוב עם הלבוש החגיגי של שבת, שהיה חריג. זה גרם לי התעוררות, וחשבתי לעצמי שכל היהודים צריכים ללכת עם כיפה, כי זה מה שיחבר אותם. מכאן התחילה ההתקרבות. שמעתי על בית חב"ד והתחלתי ללכת לשיעורים בחסידות. 

"בבית הורי היה לי סידור ישן של אבא, אבל לא כל כך הסתדרתי איתו. מישהי בבית חב"ד הראתה לי איך מתפללים תפילת עמידה, והייתי קוראת תהילים. אני מודה שעד שלא נכנסתי למסגרת מסודרת זה היה מבולבל. בגיל 18 החלטתי שבמקום להתגייס אני הולכת ללמוד בבית רבקה בכפר חב"ד. כשנכנסתי למסגרת, הכול הסתדר".  

ויקטוריה רוטשטיין

איך ההורים הגיבו לאורך התקופה?

"אמא שלי ממש לא אהבה את זה. היו מאבקים לא נעימים ובכיתי המון באותה תקופה. שניהם לא  אהבו את זה, אבל אמא ביטאה יותר את מחשבותיה. הפריע לה שבחרתי בחיים אחרים. קשה לומר שהיו מלחמות, כיוון שלא התעקשתי על דברים מסוימים מולם. הם לא הסכימו למשל להכשיר מטבח, אני לא זוכרת איך, אבל הסתדרתי. נמנעתי מלהתעמת איתם והשתדלתי לכבד אותם כהורים. מה שכן, בכיתה היה לי מאוד קשה. היו ויכוחים, ובאיזשהו שלב הפסיקו לדבר איתי. הרגשתי בודדה".

גם ההורים התקרבו ליהדות?

"אני לא חושבת. אמא שלי אומרת שהיא תמיד הייתה דתייה בנפש. אני לא חושבת שהשפעתי. מה שכן, היא ראתה שהמשפחה שלי ב"ה מוצלחת. היא ראתה שהילדים מתחתנים, יש נכדים והחיים נורמטיביים. בניי הלכו לצבא ולמדו. היא ראתה שיצא מזה טוב ולא רע. לעומת זאת, המשפחה של בעלי התקרבה".    

עצה לנוער?

"אני חושבת שזה מאוד אינדיבידואלי. אני חושבת שלא כדאי להתווכח ולהילחם, כי לא יוצא מזה שום דבר. צריך למצוא את הדרך עם חיוך, ולבטוח בה' ולדעת שיהיה בסדר, גם עם הקשיים. להורים אני מציעה: כדאי להסתכל קדימה ולדמיין מה יהיה עוד כמה שנים: הילד בוודאי יהיה מאושר, תהיה לו אישה נהדרת, הבת תהיה נשואה למישהו שיגן עליהם ויכבד אותה. בסך הכל, כל הורה רוצה לראות את ילדיו מאושרים".