נינה כהן-בנאים: מגידול מוחי לגדלות מוחין

הרבה אנשים יודעים את האמת ומודים שהתורה היא הדרך הנכונה לחנך בה את עצמנו ואת ילדינו, אבל מכאן ועד לשינוי התנהגותי בפועל - הדרך שלהם עוד ארוכה ורצופת התמרדויות. כזו הייתה גם נינה כהן, בנאים לשעבר, (35) - מנהלת אמנותית ומפיקת אירועים בעלת שם, מתל אביב. "גדלתי בבית נדיר שחינך לערכים נעלים, חסד ואהבת התורה. עד כיתה ט' התחנכתי במסגרות דתיות אלא שאז, ככל נערה מתבגרת המבקשת לברוח מהזהות היהודית השורשית והכביכול חשוכה, נרשמתי לבית הספר התל אביבי לאומנויות עירוני א' המזוהה ברובו עם האליטה החילונית, שהייתה מורכבת ברובה מגרעין קשה של אתאיזם".

כבר בתום שירותה הצבאי היה לה ברור שהכיוון המקצועי הוא אירועים והפקות. היא התחילה לעבוד קשה, ומהר מאוד התקדמה לייצוג של אמנים מוכרים כדוגמת אריאל זילבר, ריקי גל, הזמרת דקלה, הג'ירפות ועוד, כשבמשך כל הזמן הזה היא מתעקשת לדבוק בצדקת דרכה הלא ברורה. "מצד אחד, שמרתי מצוות, אך מצד שני הרגשתי יותר בנוח שלא יזהו את זה עליי. הייתי די 'פרווה'. אבל דבר אחד בכל זאת שמרתי מכל משמר – השבת", היא משחזרת. "במקצוע הזה עבודה בשבת היא בילט-אין – אין כמעט אמנים בזמר הישראלי שלא עובדים בשבת. אף פעם לא הרשיתי לעצמי ליפול במלכודת הזו. שבת בשבילי היתה קודש הקודשים".

היא חיה במעוז ה'בירה' התל אביבית, ועד מהרה זכתה בפרויקטים גדולים ומכובדים. עד גיל 33. שם נפרץ הסכר, ומציף את כהן בגלי געגועים. "בגיל הזה אני מתחילה קצת להבין שהמטרה האמיתית שלי בחיים היא לא לעבוד כמו חמור, להגיע לדירה ריקה ולהתבוסס בבדידות קיומית – אלא להיות מאושרת. למצוא זוגיות, ולהקים משפחה".

כמי שחיפשה תמיד את האמת, נינה לא יכלה לרמות את עצמה בעניין: היא ידעה שהתרבות התל-אביבית לא מתאימה לצביון אותו ביקשה להנחיל לילדיה, לכשייוולדו. "בתוך תוכי ידעתי את התשובות לכל השאלות. ידעתי שאני רוצה בית עם ערכים שורשיים, אך הייתי קשת עורף, לא הסכמתי להודות בזה, לא הסכמתי להיכנע. ויום אחד זה קרה. אחרי הפקה מאוד נחשבת ומתישה, ישבתי בערב על ספסל מול חוף הים ושם, לבד עם עצמי – הכתה בי ההכרה שאין לי כלום בעצם".

מה זאת אומרת 'אין לי כלום'? הרי היה לך הכל – כסף, קריירה, משפחה.

"כמעט הכל. אלא שפתאום קלטתי שעם כל המעמד וההצלחה, אם אין לי אדם שעומד לצדי ואיתו אני יכולה לחלוק את ההישגים האלו, כל הקריירה שלי לא באמת שווה. זה מאוד העציב אותי, אבל אחרי חודשיים של התבוססות בעצבות וחשבון נפש ארוך, החלטתי שזהו. הגיע הזמן לבדוק עד הסוף היכן עומדת הזהות היהודית שלי שהייתה עד אז מבולבלת ולא ברורה, מתוך מחשבה שרק אחרי הבירור הזה אני אדע בדיוק איזה סוג של בחור יתאים לי".

נינה כהן (בנאים) "הכל לטובה"

"מה תגידי למעלה? שכל מה שעניין אותך בחיים –זה עוד הופעה ב'זאפה'?"

"הרגשתי שיש שם משהו, אצל 'הדוסים' האלה, שאני חייבת לפצח אותו. במיוחד בנושא הזוגיות וחינוך ילדים - או שאני טועה או שהם טועים. ורציתי להאמין שהם טועים, כי אם הם צודקים - ממה אני אתחיל? הרי לשקר את עצמי, לא אוכל.

בשלב מסוים, הרמתי טלפון להידברות. רציתי להיפגש עם הרב זמיר כהן אבל הפנו אותי לפעיל בשם ירון. כשהתעקשתי על בקשתי, הגיע התנאי: 'אין בעיה. אני אפגיש אותך עם הרב זמיר', אמר לי ירון, 'אבל קודם אני מבקש שתלכי לסמינר רווקות של 'ערכים'. אם אחרי הסמינר יהיו לך שאלות, נארגן את הפגישה המיוחלת'. צחקתי ואמרתי לו 'נראה לך? אין סיכוי'. הרי השחורים האלה רודפים אחרי שנים, ומה לי ולהם? אני באה מבית דתי, מה כבר אפשר לחדש לי?

"אבל בסוף השתכנעתי כי תכל'ס לא ממש היה לי מה להפסיד. בסמינר הגיע יום שישי, ובניגוד לסירוב המתמיד שהיה לי בעניין הלבוש בימות החול שחלילה לא איראה דוסית, עשיתי 'טובה' ולבשתי חצאית כדי לכבד את השבת. ואז, בחדר האוכל של בית המלון בו שהינו, ראיתי את הרב יוספי - דמות תורנית מכובדת ומוכרת שגם אני הכרתי מהבית. הוא עשה קידוש ואני לא הפסקתי לבכות. סתם, בלי סיבה. משהו שם חדר לי עמוק ללב, והחלטתי לבקש ממנו ברכה. אך עוד לפני שפציתי פי להגיד מה אני צריכה, בירך אותי הרב במעמד הקדוש ואמר: 'שה' ייתן לך חתן כמו שהלב שלך רוצה'.

"איך הרב יכול היה לדעת שבדיוק בגלל הסיבה הזו הגעתי לסמינר? הרגשתי כמו מי שזה עתה נתקעה לו סכין בלב, עם הרעל שהוא עצמו מרח עליה. אחרי הסמינר - מעבר לרצון בזיווג, משהו בתפישה הגנרלית שלי התחיל להשתנות. הקש ששבר את גב הגמל היה הרגע שבו הבנתי שאין לי שום תירוצים. אמרתי לעצמי 'תסתכלי על הרב יוספי - יהודי מעל גיל 80 שעוזב את שולחן השבת שלו, את אשתו וילדיו, ולו בשביל הסיכוי שאיזו בחורה אחת תיקח על עצמה איזו מצווה, ואפילו הכי קטנה שיש.  ומה תגידי את כשתגיעי למעלה? שמה שעניין אותך בחיים, היה עוד הופעה במועדון זאפה?'. שנים ניסיתי להתחמק מקיצוניות דתית והלכתי עם הטענה שזה לא אכפת לקב"ה אם אלך במכנסיים או לא אראה דתייה כלפיי חוץ, וכל מיני שטויות שהמצאתי לעצמי רק לא להודות באמת. לעצור שנייה ולהבין למה הזיווג שלי נתקע, ואיפה".

אחרי הסמינר, מצאה כהן את עצמה עם סדר יום אחר לגמרי: את ייצוג האמנים עזבה כשסיימה והחלה לשמוע הרצאות תורניות נון-סטופ במשך שלושה חודשים תמימים, בלי לעשות דבר מלבד זה. "חיכיתי שהפרויקט ייגמר כבר. לא עניינה אותי שום הצעה נוספת, למרות שהיו לא מעט. הרגשתי שמיציתי את העיסוק והייתי שרויה בשעמום ובדידות גדולה".

רק מאוחר יותר, בניסיון הקשה בחייה, היא עתידה לגלות את החשיבות הגדולה של כל הדברים ששמעה אז, בהרצאות. "זה קרה בחג שבועות של שנת 2012. התכוננתי לצאת לארוחת צהריים אצל הוריי, ונשכבתי על מיטתי לתנומה קלה. אך כשביקשתי לקום, קרה דבר מוזר: הרגשתי שכל הצד השמאלי שלי, משותק ומקבל מכת זרם. נבהלתי וניסיתי לזעוק לעזרה, אך קולי לא נשמע לי. אחרי רבע שעה של הלם מוחלט, הבנתי שמשהו לא טוב קרה  ותוך תפילות חרישיות בלתי פוסקות - הצלחתי לדדות איכשהו החוצה, בדרכי לבית הכנסת בו התפללה משפחתי".

משם, בחסדי שמיים מרובים, מובהלת כהן באמבולנס היישר לאיכילוב – כשהיא במצב מעורפל.

נינה וגיא כהן

הבשורה המרה: גידול במוח

באיכילוב עוברת כהן סדרת בדיקות קדחתנית, הכוללת שתי בדיקות סיטי מוח בהפרש של חמש דקות המתנה שנדמית כמו נצח, בעוד אמה מחכה בחוץ בדאגה. "הרופאים הלכו ובאו, וכל אחד מהם הורה על בדיקות נוירולוגיות מעצבנות ומתישות. הסתכלתי על אמא שלי, וראיתי אותה עם פרצוף 'תשעה באב'. לא הבנתי מה יש לה. רק מאוחר יותר הסתבר לי שהיא כבר ידעה, והתחננה לרופאים שלא יגלו לי. אבל בתגובה נענתה: 'גברת, היא מעל גיל 18. אי אפשר להסתיר ממנה כזה דבר".

ובאיזו דרך את גילית את הבשורה המרה?

"זה היה בצאת החג. אבא שלי ואחותי הגיעו והתחילו להסתודד עם אמא שלי. אני בכלל התכוננתי להשתחרר הביתה, ופתאום מודיעים לי שמאשפזים אותי. בשארית כוחותיי צחקתי בפניו של הרופא שעמד מולי ואמרתי לו: 'אני? על מה בדיוק אתם מאשפזים אותי? אמנם אני קצת חלשה, אבל אני הולכת הביתה". רק כשהוא הביט בי במבט חמור סבר ואמר: 'נינה, יש לך חשש לגידול במוח, מחר נאשר את זה סופית', רק באותו רגע הבנתי שזה רציני, ונתתי צעקה כזו שהרעידה את כל חדר המיון של איכילוב: "אבא, אני מקבלת הכל באהבה, אבל בבקשה תרחם עליי".

מרגע זה ואילך אני מצפה לשמוע טענות קשות או לכל הפחות תחושת מרמור– אלא שאני מתבדה מהר מאוד. כהן מגוללת באוזניי סיפור רווי השגחות פרטיות על הסיעתא דשמיא שליוותה אותה לאורך כל הדרך: החל מהפרופ' 'ה'קשוח', צבי רם, שהתגלה כאדם חביב במיוחד ושליח נאמן, הצוות המיומן שמטפל בה עד היום ועד לתאריך הניתוח שנקבע ביום שני ה-2.7 אך 'הוזז' באורח פלאי למדי כמשאלת ליבה, לתאריך ה- 3.7 יום שלישי בשעה שלוש - שלוש פעמים 'כי טוב', ועוד ועוד. 

לאורך כל השיחה שלנו, המוטיב החזק ביותר שנגלה בפניי הוא תעצומות נפש בלתי פוסקות ונשמה גדולה שהפכה לגדולה יותר, בעקבות הניסיון הקשה הזה. "מרגע גילוי הגידול ועד לתאריך בו נקבע הניתוח, עבר חודש תמים שבו לא הפסקתי לבכות, לדבר איתו ולהתפלל", משחזרת כהן בנימה שאומרת אמונה וקבלה שלמים, בלי הרהורים אחר מעשיו יתברך. "ביקשתי מה' שיראה לי מה הוא רוצה ממני ולמה הוא בחר בניסיון כל כך קשה בשבילי. רציתי תשובה".

וקיבלת אותה?

"בהחלט כן. ידעתי שהוא יכול היה לפגוע לי בהרבה דברים, נגיד בכסף - אך לא עשה זאת כי זה לא היה מזיז לי. הראיה לכך היא שתמיד נהגתי לומר את המשפט: "כפרת עוונות כסף הולך וכסף בא". הפגיעה בבריאותי היא איתות חזק לחזור אליו באמת וכמו שצריך. כנראה הייתי צריכה להבין שאין דבר כזה "הרי לי זה לא יקרה", כי 'לא לעולם חוסן'. וכן, זה כולל גם את מי שחושב שהוא כביכול 'מחוץ לעסק', כי מה כבר יש לחדש לו הוא הרי יודע על מה הם מדברים הוא גדל בבית כזה...

"מרגע שאני מבינה את התובנה הזו ומפנימה אותה, אני מתחילה להתעסק פחות בשאלה 'למה אני', ועושה דברים פרקטיים כדי לעזור לעצמי. דרך קרוב משפחה, הגעתי לצדיק רבי דוד אבוחצירא מנהריה, וביקשתי את ברכתו. 'תגיד לה שלא תפחד, יהיו לה ניסים גדולים כי יש לה זכות אבות גדולה מאוד'. מובן שאחרי מילים כאלה, כבר דאגתי הרבה פחות".

הרב שלום סבג מקדש את הזוג המאושר

"העולם קורא לזה 'גידול מוחי' – אני קוראת לזה 'גדלות מוחין'

תתפלאו לשמוע, אבל למרות שכהן עודנה נאבקת בגידול הארור – לדבריה, הניסיון הזה רק מחזק אותה באמונה ומוליד את מילות התפילה החזקות והכנות ביותר שיש, אל אוויר העולם.

ואז הגיע יום הניתוח.

ברגעים ה'גורליים' בהם הובלת לחדר הניתוח - היו מחשבות של סוף?

"ממש לא. לא יודעת מאיפה זה בא לי, אבל הרגשתי שמחה בלתי רגילה ביום הזה. באותו יום, בשיא חוצפתי עוד עשיתי תנאי עם הקב"ה ואמרתי לו 'תן לי לצאת מהניתוח הזה בשלום, ואקבל על עצמי חצאית'. האמנתי גם שאנשא, והתחלתי לשיר לעצמי: 'קול ששון וקול שמחה – קול חתן וקול כלה' - כולם חשבו שהשתגעתי, או שאולי האח המרדים כבר הזריק לי את החומר המאלחש. הסתכלתי על המשפחה ואני רואה את כולם בוכים. 'מה אתם בוכים, אני לא מתה', צעקתי אליהם, 'תשמחו. ה' איתי'. ואז הכניסו אותי הרופאים לחדר הניתוח, הרדימו אותי חלקית והחלו במלאכה, בעוד אני נמצאת בהכרה מלאה".

מה זאת אומרת הכרה מלאה?

"ניתוח מהסוג הזה נעשה בהכרה מלאה תוך די שיחה עם המנותח בזמן הניתוח, כדי לוודא שחלילה לא פוגעים באיזה עצב. מכיוון שמדובר בלוח הפיקוד המרכזי של הגוף והנפש גם יחד, זה לא פשוט לחפור במוח של בן אדם. וזה לא משנה אם מדובר בגידול שפיר או לא - מספיק שהפינצטה של המנתח זזה אלפית מילמטר בכיוון הלא נכון, זה יכול לעשות נזק בלתי הפיך חלילה.

"זה מסביר את גודל ההשגחה שהייתה לי, איך יצאתי משם בניסי ניסים אחרי שלוש וחצי שעות ניתוח, ללא פגיעה פיזית או נפשית. במשך כל הזמן הזה התעקשתי להחזיק את ספר התהילים עליי. אחרי הניתוח ושבועיים וחצי של אישפוז והתאוששות, הגיעו תוצאות הביופסיה. משם הועברתי לשיקום בבית לווינשטיין. 

"התוצאות היו למעשה הפחד הכי גדול שלי. לא הפסקתי לחשוב 'מה יהיה איתי, האם אצטרך טיפולים? האם אני אראה עכשיו חולה? מה, לא יהיה לי שיער?'. בשלב הזה לא כל כך הבנתי מה זה אומר, מה המשמעות של מה שיש לי. מכיוון שהתביישתי, די דאגתי להסתיר את כל מה שעובר עליי. ותוך כדי כשאני שוכבת על מיטת בית החולים באיכילוב, ללא יכולת להניע את צד שמאל שלי, בכיתי וקראתי תהילים. 'אבאל'ה', צעקתי אליו, 'אני מתחננת לפניך שתעזור לי לקבל על עצמי כיסוי ראש כאישה נשואה ומתוך אהבה לבעלי, ולא מתוך כפייה - בגלל גידול ארור'. אין לי מושג מאיפה זה הגיע. רק שתביני שבאותה תקופה לא היה לי בן זוג או אפילו משהו בכיוון. ובכל זאת: אני כיסוי ראש? מה אני, דוסית?".

בתוצאות הביופסיה התבשרה כהן כי מדובר בגידול שפיר ב"ה – כזה שאפשר לטפל בו, וצריך ללמוד לחיות איתו.  "זה הרגע שבו הבנתי עד כמה אני תלויה בבורא עולם וברחמיו, ואלמלא הוא – אף אחד לא באמת יכול לעזור לי. תוך שבוע וחצי בבית החולים, התחלתי להעריך מחדש את החיים שניתנו לי ולהבין מה זה בלות הגוף והשקר של 'כוחי ועוצם ידי' שהורגלתי בו במהלך חיי. אני, המפיקה שניהלה אמנים וארגנה אירועים בסדר גודל בלתי נתפש – מוצאת עצמי מתחננת לאחות שתעזור לי לצחצח שיניים, עד שהתאוששתי. מי היה מאמין? כשהבנתי שאני מוגדרת כ'חולה אונקולוגית' כי יש לי גידול במוח - וזה בכלל לא משנה מאיזה סוג הוא - במשך שבועיים לא יצאתי מהמיטה מרוב דיכאון".

ובמה נאחזת ברגעים הקשים האלה?

"רק בה'. ממנו – רק אליו ברחתי. בגלל שהייתה לי אמונה גדולה תמיד, הוא היחידי שנתן לי את כוחות הנפש והאמונה שמתישהו הניסיון הזה ייגמר, ושזה לטובתי. זה לא קל, אבל השיחות הישירות איתו והעזרה של אנשי מקצוע נאמנים שהוא בחר בשבילי – הביאו אותי למקום אחר לגמרי. היום אני הרבה יותר חזקה ושלימה עם המצב שלי, ומה שעזר לי זה רק האמונה. לא שום דבר אחר. היום, למה שהעולם קורא 'גידול מוחי' אני קוראת 'גדלות מוחין'. גדלות מוחין זה מונח שלקוח מפנימיות התורה, וזה מעין מצב שבו אתה מרגיש הרחבת הדעת, כאילו אין לך שום צרות בכלל. וכך אתה מתייחס גם לחיים שלך ולכל סיטואציה שהיא, שאתה נתקל בה".

הרי את מקודשת לי – החתונה התקיימה במלאת שנה לגילוי המחלה

לדבריה של כהן, מה שהכי כאב לה בניסיון הזה הוא לא הכאב הפיזי כי אם דווקא הכאב הרוחני. "היה איזה רגע שהסתכלתי על ההורים שלי ואמרתי לעצמי: 'הסתובבת בכל העולם, עשית חיל, פגשת אנשים חשובים – נו, אז? על הדבר הכי חשוב לא חשבת. להתחתן ולהביא להם נכדים - לא טרחת לנסות אפילו לעשות קצת נחת להורים שלך?'. זה היה רגע מאוד מכונן בחיים שלי.

"עשיתי חשבון נפש גדול עם עצמי, וידעתי שעשיתי טעות, שבעטתי איפה שלא הייתי צריכה לבעוט – ודאגתי שעכשיו אף אחד לא יתחתן איתי בגלל ה'תיק' שלי. אז התחלתי להתפלל לה' ולבקש ממנו שיעזור לי לזרוק את השכל שלי. שייתן לי ללכת אחריו בלי התחכמויות כמו שהייתי רגילה, ושיחתן אותי בשביל ההורים שלי. בשביל שאעשה להם קצת נחת, ואביא להם נכדים. וה' לא עזב אותי לרגע. לא רק שדאג לי לזיווג משורש נשמתי, גם דאג לעשות זאת בדרך נעימה, שלא תבייש אותי".

למה את מתכוונת?

"כשישבתי בפגישה השניה עם בעלי, כל הזמן חשבתי על איך אני הולכת לשתף אותו ב'סוד' שלי. למרות שכבר די השלמתי עם המצב, איך שלא הסתכלתי על זה, היה קשה לי לספר את זה לאחרים. אלא שלא לקחתי בחשבון דבר אחד: שכשבורא עולם תופר את הישועה, היא הכי מושלמת שיכולה להיות. בלי טעויות".

כך ישבה כהן באמצע בית קפה תל אביבי עם גיא, שלימים יהפוך לבעלה, וסיפרה לו הכל. בלי להשמיט שום פרט. "הייתי כל כך לחוצה מהתגובה שלו. אבל להפתעתי, בנונשלנטיות גמורה, הוא רק הניח את המזלג על השולחן, הרים אליי את המבט ואמר 'נו, ו...'. לתגובה כזו לא ציפיתי. 'מה נו, ו... שמעת בכלל מה אמרתי?' שאלתי אותו. 'כן, שמעתי והבנתי טוב מאוד, אבל אני לא נבהל. מקבל אותך כמו שאת, בדיוק כך. זה רק יכול לעשות אותי בן אדם יותר טוב".

לדבריה של נינה, כגודל הניסיון כך גם גודל הרחמים של ה' עליה. "הקב"ה שלח לי את שאהבה נפשי, החצי השני של נשמתי שחיפשתי אותו במשך שנים. עם כל הניסיונות והטלטלות שהיו בדרך, היה שווה לחכות לו כל רגע. בגיא קיבלתי כל מה שרציתי אי פעם, ואין יום שאני לא מודה על כך".

בפגישה השלישית כבר היה ברור שזה הולך לכיוון חתונה, ואחרי מספר פגישות נוספות נקבע התאריך: 28.5.13. כעת, בואו וראו כוחה של אמונה מהו. כהן התחתנה, לא פחות ולא יותר, במלאת שנה ליום בו התגלה דבר הגידול, ובמועדון 'האומן 17' בתל אביב, שהוכשר במיוחד בשבילה: השגחת בד"צ מהודרת, מחיצה ושאר סממנים יהודיים שהפכו את החתונה למהדרין, כדת משה וישראל. "את בטח מופתעת מהמיקום, אבל רבי נחמן אומר 'איפה שקלקלת - שם תתקן'. לראות את הרב סבאג קורא פרק מהתיקון הכללי על הבמה של האומן' עם טלית פרושה מעלינו לפני הקידושין בשבילי היה סגירת מעגל. היום, כשאני מסתכלת על בנות גילי – קולגות לשעבר, אני יודעת שלא הייתי מתחלפת איתן לרגע. מה זה שווה אם בחוץ את משדרת 'מיליון דולר', ומבפנים הכל רקוב? אני מכירה את העולם הזה, חייתי בו יותר מדי שנים. מה זה שווה שיש לך כסף ומעמד, כשאת חוזרת לבית ריק? ואז מתעוררת בגיל 40 ומתחרטת על השנים שחלפו, מבלי שהקמת לעצמך זוגיות אמיתית ומשפחה?

"השאיפה הכי גדולה שלי היום היא ללמד בנות אחרות מהניסיון שלי - להתרכז במה שחשוב בחיים, ולא בשטויות. לאישה יש כוח פנימי מאוד גדול, וכל אישה יכולה לעזור לעצמה, בכל קושי שהיא חווה בחיים. איך? קודם כל אמונה - תאמיני במי שברא אותך. כשתהיה לך אמונה בו, תהיה לך אמונה בעצמך, ורק מתוך אמונה כזו – הניצחון יהיה חזק ובלתי מעורער. רק ממקום כזה נרפאים, רק ממקום כזה מגיעה הישועה - 'ישועת ה' כהרף עין' זה לא רק פסוק, זו אמת לאמיתה".