מיומנו של יוצר: מעגל הקסם של אהבה אמיתית

בטור הקודם הגענו לשלב שבו אני מתחיל תקופה חדשה בחיי. נגמר עידן הזאפה ומתחיל עידן הרדינג 3. לא חשבתי שאת המקום שנחשב בעייני לבית, אעזוב בתחושת ניכור כבוגד שרועה בשדות זרים. אבל ידעתי שמהצד שלי - עשיתי הכל כדי להיות נאמן למוסר ולערכים שעליהם גדלתי, ועדיין לחשוב קדימה ולא להתבייש לתפוס הזדמנויות חדשות בשתי הידיים.

תחילת העבודה שלי ברדינג 3 לוותה בתחושת ייחוס מסוימת. הייתי הבחור שהגיע מהזאפה, זה שיודע איך הכל עובד ואיתו מתייעצים בנוגע לניהול תקין של המועדון. אני חייב להודות שזה הרגיש לי נעים, בניגוד לתחושת חוסר הביטחון על מקומי בזאפה, פה ממש צריכים אותי ואני לא הולך לשום מקום. אבל מהר מאוד הייתי צריך לעמוד מול שאלות ערכיות בייני לבין עצמי - מה מותר לי לחשוף בנוגע לזאפה? ואיפה שיתוף המידע באמת יעמיד אותי, לפחות בעייני עצמי, כבוגד?

הגעתי להחלטה – אני לא משתף בשום מידע על המקום הקודם. כל מה שיש לי להציע זה את הניסיון שלי בתחום, ואת ההיגיון הבריא שלי במציאת כיוונים חדשים ופתרונות לאתגרים במקום החדש. העיקרון שהנחה אותי זה שבזאפה יש קסם, כזה שאופייני אך ורק לו, וקסם אי אפשר לקנות במכולת, אין נוסחת פלא ליצירת אווירה קסומה לקהל ולאומנים שמופיעים במועדון. את הקסם הזה הצוות צריך לייצר, ועל זה אני מתכוון לשים את הדגש. ורק דבר אחד לא לקחתי בחשבון - בשביל לרקוד טנגו צריך שני אנשים, יצירת הקסם לא תלויה רק בי, זה תלוי בכולם.

החומר האנושי פה שונה לגמרי ממה שהכרתי, זה כמו ההבדל בין המושב לעיר. בזאפה אתה מרגיש בתוך מושב עם שדות ירוקים, משהוא רגוע ושליו שלא מוגבל במגבלות הזמן והמקום. וברדינג הכל זז מהר! כולם בקצב רובוטי, מנותקים מרגשות ולא לוקחים סיכונים. אבל לא לקחת סיכונים זה הסיכון האמיתי, זה מתכון בטוח לחוסר יכולת להתחבר אחד לשני באמת. מהר מאוד נוצר מצב שהבר הוא ישות נפרדת שנלחמת על מקומה ואם משהו טוב להם ובא על חשבון המלצרים ושירות הלקוחות, אז זה לגיטימי, והעיקר שלא יהיה שובל שמוביל את האשמה למחלקת הבר. המנהל הטכני שמכין בבוקר את סידור המקום לאירוע בערב, גם הוא ישות נפרדת והעיקר ששום אשמה לא תדבק בו. כולם נגד כולם, ולו רק מעצם העובדה שהם לא מבינים שהם חלק אחד.

זה מזכיר לי, היום כשאני בתשובה, את כל הרעיון שעומד מאחורי עם ישראל. בחסידות מבואר שהמילה 'ישראל' היא צירוף של ישר-אל, שהאות י' (ניצוץ החכמה האלוקית) הוא השר, המושל, של הקב"ה. ולכן עם ישראל הולך על פי תורת משה וישראל, שהיא הביטוי של ניצוץ החכמה האלוקית, והוא מה שמוביל בדרך הישר, דרך האמת של האל. והמטרה היא ההגעה אל הגאולה, המצב שבו עם ישראל מבין שהוא חלק אחד ובלתי נפרד, אז מתגלה בו הכוח וגילוי האור הכי נעלה, שעליו כתוב שישראל, התורה, והקב"ה – כולם אחד. הכוח האמיתי הוא בחיבור כל המרכיבים השונים אל מקומם בשלמות, שיתרמו את החיסרון שמצוי בזולת ובזכותם ובזכותו יוכלו להיות שלמים באמת.

אבל את הרדינג 3 אפיינה אווירה אחרת – כולם מדברים על שוויון, אף אחד לא מדבר על שלמות. למה הוא ככה ואני ככה. הוא קיבל יותר, אז גם לי מגיע. אתמול מנהל הבר סיים בארבע בבוקר, אז היום מנהל המלצרים צריך גם – כולם מודדים לכולם ולא מתביישים להתחשבן על כל פרט הכי קטן.

ניסיתי בכל כוחי לפשר ולגשר בין הצדדים, אבל הטוב שלי לא התקבל שם בברכה. מיד העניקו לכוונות שלי פרשנות של אינטרסים ותחמנות, אף אחד לא האמין שבאמת אכפת לי, ואולי כי לאף אחד לא באמת היה שם אכפת. "כל הפוסל במומו הוא פוסל", ואם אתה לא מכיר את זה מפסוקי התורה, אתה תכיר את זה מניסיון אישי שיהיה חקוק על בשרך.

תחושת התסכול שלי הלכה וגברה, הדבר האחרון שהרגשתי שם זה קסם. החלטתי שאין דבר שיכול לעמוד בפני הרצון, ואני אמצא למרות הכל את הדרך לייצר את הקסם הזה, כי הוא חייב להתחיל בתוכי, במקום שלא תלוי באנשים שסובבים אותי. התחלתי בעבודה פנימית יסודית ומתוך החיבור העצמי שלי התחלתי ליצור סביבי את מעגל הקסם. לא יאומן כמה מהר זה פעל, תוך חודשיים הכל היה נראה אחרת. צוות המלצרים היה מגובש ומלא באנרגיות, מהר מאוד צוות הבר התחיל לשתף פעולה ולהיות גם הוא חלק מהעניין, וחוץ מהקודקודים, מנהלי הצוותים שפחדו על מקומם, התחילו להרגיש במקום אחדות ושיתוף פעולה אמיתי.

הרדינג 3 שונה מהזאפה בהמון דברים, אני עד היום לא מצליח להבין למה הם חוששים אחד מהשני ורואים אחד בשני כמתחרים. נראה לי שגם בהם החיבור הזה של שלמות במקום שוויון יכול לפעול משהו מיוחד שיתרום לשני הצדדים. הזאפה מקום קטן יותר ויש בו אווירה אינטימית, הוא מתאים למופעים של אמנים יוצרים שהקהל בזאפה יכול לפגוש אותם פנים אל מול פנים. הרדינג 3 הוא עם במה ענקית ותאורה של מופע ברודווי, זה מתאים יותר לאירועים עסקיים ומופעי מסיבה נוצצים. מהסיבות הללו גם שעות העבודה היו שונות לגמרי. ברדינג 3 כל אירוע היה כרוך בהרכבה ופירוק של תוספות בתאורה ובעיצוב, דבר שגרם לי לצאת משם בשעות הקטנות מאוד של הלילה, וכתוצאה מכך סדר היום השבועי שלי החל להשתבש באופן שאי אפשר לייצב.

אני לא מחשיב את עצמי כאדם שגרתי - אבל המציאות הזו שבה היום והלילה מתהפכים ומשתנים כל כמה ימים בהתאם ללו"ז האירועים של הרדינג 3, זו לא מציאות פשוטה שאפשר לנהל במקביל אליה גם חיים פרטיים. אתה הופך להיות עבד של העבודה, ובמקום שהקסם במקום יתרום את חלקו להגשמת החלומות שלך, אתה רואה איך החלומות שלך מתרחקים והופכים לבלתי אפשריים.

הגעתי להחלטה – אני צריך את השבת. אין לי בעיה לעמוד בתוך הטירוף הזה של המועדון ולצלוח את יצירת הקסם גם במצבים בלתי אפשריים, אבל אני צריך את הדבר הזה הקבוע שבו אני פוגש את עצמי לדו שיח מעמיק של התבוננות. לא הייתי אדם דתי, זה נבע לגמרי מתוך חישוב שכלי וקר, אבל הבנתי את המעלה הזו שיש בשבת ולמה משייכים אותה לתחושת התענוג. מאחר והרדינג 3 עובד בשבת, ולא יכול להיות מצב כזה שאני עובד שם בניהול ולא עובד בשבת – התפטרתי.

הפעם לא היו לי תוכניות מגירה, לא ידעתי מה אני עומד לעשות, ידעתי רק דבר אחד – ככה אני לא יכול להמשיך, ואתמודד בגבורה עם כל מה שלא יבוא. את המשך התפתחות העלילה גם התסריטאי הכי הזוי בהוליווד לא יכול היה לכתוב, לא היו מאמינים לו שככה הדברים עומדים להתגלגל. אבל הקב"ה עליו נאמר שהוא "צר צורה בתוך צורה", הוא יודע למצוא דברים נעלמים בתוך צורה קיימת וליצור ממנה צורות חדשות לגמרי.

בטור הבא אשתף אתכם בהתפתחות המפתיעה של הדברים לאחר שהתפטרתי מהרדינג 3, וכמה ההתנסות הזו שחוויתי שם הייתה חשובה לי להמשך הדרך. למדתי ברדינג 3 את יתרון האור שבא מן החושך, את הייחודיות שיש לקסם דווקא כשהוא בא מתוך עמל ויגיעה, כשאתה יוצר אותו במו ידיך ולא מקבל אותו כמציאות קיימת ומובנת מאליה. והכי חשוב – תמיד יש סיכוי לאהבה.