’ונהפוכו’ הפרטי שלי: הפורים הראשון שלי כבעלת תשובה

זה היה הפורים הראשון שלי כבעלת תשובה. הייתי אז בחורה צעירה בתחילת דרכה, עבדתי אז כמזכירה בחברת הייטק מצליחה, ובדיוק התחלתי את צעדיי הראשונים בעולמות של קדושה. כך התוודעתי כמעט לראשונה, דרך שיעור תורה שהשתתפתי בו, לרעיון המעמיק שעומד בבסיסו של פורים, והשתוקקתי לחגוג אותו בפעם הראשונה באמת. וכך, למרות שהשתהיתי עם זה קצת כי חששתי לסירוב מצידה, בסופו של דבר ימים ספורים לפני פורים, צעדתי ברגליים כושלות לחדרה של הבוסית שלי, שהיתה גם סמנ"כלית החברה, בתקווה לזכות ליום חופש בפורים.

כיוון שהכרתי היטב את אישיותה של המנהלת הכבודה, שהיתה קפדנית מאוד במתן חופשות לעובדים, ובאופן אישי היתה גם בעלת השקפה אנטי דתית מובהקת, ידעתי בבירור שהחששות שלי אינם מופרכים. ככל שקרבתי אל החדר שלה, נמלאתי בהיסוס, עד שבשלב כלשהו פשוט נעמדתי באמצע המסדרון, נשמתי עמוק וביקשתי מה' שילווה אותי. מהר מאוד הצעדים שלי נמלאו בביטחון, כי ממש הרגשתי אותו שם איתי.

בשלב כלשהו נעצרתי מול דלת החדר שלה, עליו התנוסס שלט מכובד ומוזהב שנשא את שמה, ונקשתי בדלת קלות. כששמעתי את הקול שלה עולה מתוך החדר, לחצתי על הידית ונכנסתי בהיסוס. היא העיפה לעברי מבט חטוף וביקשה שאתיישב, ואני חיכיתי שתתפנה ובינתיים עמוק בפנים התפללתי על ה'ונהפוכו' שלי, שכנגד כל הסיכויים – תיענה לי. לאחר מספר דקות, הרגשתי את עיניה נחות עליי במבט שואל וקצת חסר סבלנות, וידעתי שהגיע הרגע לשטוח את בקשתי בפניה. אבל אז, במקום דיבור מסודר, כל מה שהצלחתי להוציא מהפה היה בליל של גמגומים: "שלום גבריאלה... אההם... האמת שבאתי כי רציתי לבקש... את יודעת, בשבוע הבא יחול פורים... ורציתי לשאול אם תוכלי אולי אהה לאשר לי יום חופשי...זאת אומרת... אם אפשר...פשוט...". בתגובה כמעט אינסטנקטיבית שלה לשמע הבקשה שלי, זיהיתי מיד איך החיוך שלה נמחק ואיך הבעת הפנים שלה משתנה ומתרצנת, ולצערי הרב ידעתי בדיוק מה הולכת להיות התשובה שלה. תחושה של חוסר אונים החלה להתפשט בתוכי.

"תראי", היא פתחה בפנים חתומות, "אני באמת מצטערת, אבל כמו שאת יודעת, גם המזכירה השנייה לקחה בדיוק יום חופש בפורים, כך שאין מי שיוכל למלא את מקומך ולכן אין לי אפשרות לתת לך יום חופשי. צר לי". אני לא יודעת איך הייתי נראית באותו הרגע, אבל זוכרת בבירור את מפח הנפש שהרגשתי. זה היה הפורים הראשון בחיים שלי שידעתי את המשמעות האמתית שלו והשתוקקתי בכל נימי נפשי לקיים אותו, בכל מחיר כמעט. אני חושבת שהייתי נכונה אפילו להתפטר ובלבד שלא לפספס את היום הקדוש הזה. דמעות טיפסו לי במעלה הגרון, כשחשבתי לעצמי על עשרות העובדים האחרים שעובדים איתי, שלבי לבי עליהם, שלהם דווקא כן אושרה החופשה הזאת, אבל כמעשה שטן, למען מטרה אחרת לחלוטין. ידעתי גם בדיוק איך ייראה היום שאחרי: יהיו שם לא מעט שיחות מסדרון ותיאורים נלהבים על ה'מסיבה' שהם היו בה השנה בפורים, ואיזה להיט היא היתה. ואל תטעו, שכן ה'מסיבה' הזאת, בתרגום פשוט, היא בזבוז של עוד ערב ריקני וחסר תכלית במועדונים חשוכים, תוך שהם מפוצצים לעצמם את האוזניים בווליום רצחני משהו, מתנודדים בריקנות נוראה בתוך עשן סמיך, אחרי שהערו אל קרבם אלכוהול בכמויות מסחריות. אחר כך הם יקיאו כל הדרך הביתה ולא יזכרו שום דבר מהערב הזה, אבל יספרו לכל מי שרק יסכים לשמוע כמה הם 'נהנו'.

אילוסטרציה (צילום: פלאש 90)

אז שניה לפני שהתייאשתי וקמתי ללכת, אזרתי אומץ והתחלתי להסביר לה: "את מבינה... פשוט פורים זה לא סתם יום עבורי, או עוד איזו סיבה למסיבה. פורים ביהדות זה יום ממש גדול. זה יום שכתוב עליו 'כל הפושט יד נותנים לו', יום שממש מסוגל לניסים, וזה יהיה לי ממש חבל אם אני לא אוכל לנצל אותו כראוי, פעם בשנה... אני גם צריכה לעשות סעודת פורים ולתת משלוח מנות... אז אולי...אולי תוכלי בכל אופן לבוא לקראתי...?", ברגע הזה כבר רציתי שהאדמה תבלע אותי, כי הייתי בטוחה שזה אבוד מראש, אבל השתיקה המתמשכת שלה גרמה לי להבין שהיא באמת שוקלת את הדברים. לאחר כמה שניות של שתיקה שנדמו בעיני כנצח היא אמרה: "אני מוכנה לשחרר אותך לשעתיים באותו היום. אבל שעתיים בלבד, כי זה זמן שלא יהיה אף אחד במשרד שיקבל טלפונים במקומך. תצאי, תעשי את מה שאת צריכה לעשות ותחזרי".

בשנייה הראשונה לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, אבל מהר מאוד התעשתי, חייכתי אליה חיוך גדול והודיתי לה מעומק ליבי. לפני שיצאתי טרחתי להוסיף: "...וסתם, אולי, אם תרצי, הייתי מציעה גם לך לנצל קצת את היום הזה. את יודעת, לא צריך סידור או משהו. הוא פשוט יושב שם ואוהב אותנו ומחכה שנדבר איתו, אז פשוט תבקשי ממנו... אני בטוחה שיש גם לך דברים לבקש..." והיא בתגובה חייכה אליי חיוך חם (ומפתיע משהו) אבל בעיניים עצובות מדי שלא יכולתי לפספס, חתמה את השיחה: "בטח שיש. תמיד יש מה לבקש. אני אעשה את זה. תודה לך".

אם אתם שואלים את עצמכם איך עבר עליי בסופו של דבר פורים ההוא, אז רק שתדעו שהוא אמנם היה פורים במתכונת מקוצרת, של שעתיים בלבד, אבל היו אלה שעתיים שקטנות כל המילים מלתאר. אמנם נפש חיה לא נראתה בחוץ וגשם כבד ירד ברחובות כשיצאתי מהעבודה, אבל אני רצתי באושר גדול ברחוב, נחפזת להגיע הביתה. לא היה לי אפילו שום דבר מוכן מראש, כך שבבית, לקחתי ופל וכוס מים והגשתי לאמא שלי בחיוך, חיבקתי אותה חיבוק גדול ואיחלתי לה 'פורים שמח' - וכך היה נראה המשלוח מנות הראשון שלי. סעודת פורים החפוזה והראשונה שלי כללה אולי פרוסה עם ממרח שוקולד או משהו כזה, אבל ה'דובדבן' האמיתי בכל ה'קצפת' הזו היה הרגע שבא אחר כך, לו ייחלתי בכל מאודי בימים שקדמו לפורים ההוא: נכנסתי לחדר שלי, סגרתי את הדלת, הבטתי בעד החלון היישר אל השמיים, והרגשתי כאילו אין שום דבר כרגע שמפריד ביני לבינם, כאילו אין שום דבר בעולם כרגע חוץ ממני ומה' ששומע אותי, שמחכה שאדבר איתו. ואז עצמתי את עיניי ולחשתי לפני בוראי בבליל של דמעות ומילים, את צקון לחשי, כמו שרק נשמה יכולה לדבר אל הבורא שלה. התחננתי לזכות להיות יום אחד בעלת תשובה אמתית, למרות כל הקשיים. הרגשתי אז כמו ילד קטן שפותח את הפה לראשונה, מנסה לומר מילים ראשונות, וכל מילה היתה מתוקה לי על הלשון יותר מכל מה שאי פעם אוכל לתאר... וכשנגמר לי הזמן, וזה קרה לצערי מהר מדי, רצתי בחזרה אל העבודה, קלה כמו נוצה ומאושרת שזכיתי לבסוף ל'ונהפוכו' הפרטי שכל כך ייחלתי אליו...כי ככה זה בפורים, כל הפושט יד – נותנים לו!

ומאז, ועד היום, ואולי עד בכלל, הפורים ההוא חרוט בי.