חודש טבת - כל מה שרציתם לדעת

- החודש הרביעי לחודשי השנה לבריאת העולם, והחודש העשירי לחודשים בתורה ליציאת מצרים, הוא חודש טבת.  

- חודש טבת מוזכר בתנ"ך פעם אחת בלבד, במגילת אסתר: "ותלקח אסתר אל המלך אחשורוש אל בית מלכותו בחודש העשירי הוא חודש טבת בשנת שבע למלכותו".

- השם טבת כמו כל החודשים, הובא מבבל, ובאשורית נקרא "טבתו" מלשון טביעה ושקיעה בבוץ, כי בחודש זה מתרבים הגשמים והדרכים הופכות בוציות.

- בגמרא מובא, שבחודשים טבת, שבט ואדר, החמה מהלכת במדבר, שלא לבייש את הזרעים.

- במדרש מובא, כי טבת מלשון טובה, כי בחודש זה היתה טובה לישראל, כי הדסה היא אסתר נלקחה למלך אחשורוש ובכך צמחה טובה לעם ישראל והיא השפיעה לבטל את גזירת המן.

- וכן מובא במדרש, שטובה נוספת נעשתה לישראל בחודש טבת, כאשר נהרגו סיחון ועוג שמשה רבנו התיירא מהם.

- אחרים מסבירים את שם החודש, מלשון הטבה ושיפור שהרי ראש חודש טבת חל בחנוכה והוא מקבל את הארת הנרות על כל ימי החודש.

- חודש טבת לעולם חסר בן עשרים ותשעה ימים (כ"ט) בלבד. דורשי רשומות אמרו, שכ"ט ראשי תיבות כל טוב.

- בחודש טבת הפסיק המבול לרדת על העולם.

- חודש טבת נחשב כחודש של צער על פורעניות עם ישראל. היחידים מתענים בימים שמונה, תשעה ועשרה בטבת לזכר פורעניות אלו, והציבור מתענה רק בעשרה בטבת.

- הצום בשמונה בטבת הוא לזכר היום שבו תורגמה התורה ליוונית על פי גזרת תלמי המלך, ואמרו חז"ל שאותו היום היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, כי ישראל התקרבו לגויים כשלמדו את שפתם ולמדו גם ממעשיהם.

- בתשעה בטבת מתו עזרא הסופר ונחמיה בן חכליה שהעלו את ישראל מבבל לאחר בניין בית המקדש השני ולא היתה להם תמורה.

- בעשרה בטבת, סמך נבוכדנאצר מלך בבל על ירושלים והתחיל המצור שהביא בסופו של דבר לחורבן ירושלים, ולכן מתענים בו את הצום העשירי.

מזל החודש

- מזל חודש טבת הוא מזל גדי, מפני שבו יוצאים הגדיים למרעה בשדות. אחרי שירדו גשמי ברכה והחלו העשבים הרכים לכסות את פני הקרקע, מוציאים הרועים את צאנם לרעות בשדה.

- במדרש רבה מובא, כי מזל החודש מרמז ליעקב אבינו שעליו נאמר: "ואת עורות גדיי העזים".

- וכן מובא שבשעה שהמן הרשע הפיל גורל מתי לקיים את גזרתו להרוג חלילה ולהשמיד את כל היהודים, ונפל על חודש כסלו אמר לו אל תפגע בישראל כי לרועץ יהיה הדבר שהרי תמר נגאלה על ידי גדי וממנה יצאו המלכים וייצא המלך המשיח.

מזל דלי

חודש טבת באספקלריה חסידית

הרמב"ם בהלכות תענית, מסביר את ענייני הצומות, בכך שימים אלו נועדו לעורר את הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, כדי שנזכור את מעשינו הרעים ומעשי אבותינו ובזכרון דברים אלו נשוב להיטיב.

על צום עשרה בטבת כותב הרמב"ם שהוא היום בו סמך מלך בבל על ירושלים והביאה במצור ובמצוק. על המצור מסופר באריכות בנביא, דבר שהביא בסופו של דבר לחורבן בית המקדש וגלות בבל. גם בספר יחזקאל נאמר שהקב"ה ציווה עליו לרשום לזיכרון יום זה, דבר המורה על חשיבות התאריך והמאורע שאירע בו. חלק מפוסקי ההלכה מסיקים מכך, שצום עשרה בטבת הוא כה חמור, שגם אם היה חל בשבת היו צריכים לצום בו כמו ביום הכיפורים, דבר מיוחד לעומת כל התעניות.

ונשאלת השאלה לכאורה, הרי חורבן הבית והגלות אירעו בתאריכים אחרים, מאוחרים יותר, ולזכרם נקבעו שאר הצומות. מה אם כן, החומרה המיוחדת ביום שבו רק התחיל המצור, עד כדי כך שהוא חמור יותר מן הצומות שנקבעו על חורבן הבית? הרי בזמן המצור, עדיין היתה ירושלים כולה בשלמותה, ואפילו עבודת הקודש בבית המקדש נעשתה כרגיל, ומדוע מחמירים כה בתענית המסמלת את תחילת המצור?

אנו למדים מכך, שהפתיחה וההתחלה, גם היא קטנה ופעוטה לכאורה, הדבר מהווה דבר חשוב מאוד. שכן כל ההמשך תלוי בפתיחה ובצעד הראשון. אסור לאדם לזלזל בתופעות קטנות שנראות לנו לא חשובות, כי בסופו של דבר עלולות הן להביא את התוצאות החמורות ביותר.

המשמעות הסמלית העמוקה שיש לעניין זה, הוא מוסר השכל ולקח חשוב לעבודת ה' ובהוראה מעשית לחיי היום-יום שלנו. יש אנשים שמזלזלים בדברים קלים בתורה ובמצוות, כגון במצוות שאדם דש בעקביו או על דקדוק קל של דברי סופרים, ולעתים מרשים לעצמם לוותר על דברים קלים כדי "להרוויח" מצווה גדולה, ואת זה לימדונו חז"ל מצום עשרה בטבת, שהתחיל במצור והסתיים בחורבן. כך היא אומנתו של היצר הרע כפי שאמרו חז"ל: היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד. כדברי המשנה: עבירה גוררת עבירה.

מאידך, כאשר יהודי מקרב יהודי אחר אל התורה, אפילו בדבר קטן ובחיוך אוהב, הוא יכול לקרב אותו יותר עד שיחזור בתשובה שלימה. כי גם מצווה גוררת מצווה, וכל התחלה קטנה יש המשך ותוצאה גדולה, עד שבסופו של דבר יהיה יהודי שלם ברוחניות ובגשמיות.