בימים ההם בזמן הזה: מסע ליוון, ארץ אבודה

ברחוב הראשי של עיר הבירה ההלניסטית התהלך איש זקן ובידו נר במשך ימים תמימים. התהלך וחיפש בחורים ובסדקים. כשנשאל פעם אחר פעם מה הוא מחפש והאם ניתן לעזור לו, השיב, על פי המסורת היוונית: "אדם אני מחפש".

המחפש הזה היה סוקרטס, גדול חכמי יוון. מקום החיפוש היה אתונה, בירת יוון העתיקה. התאריך: 450 שנה לפני הספירה. סוקרטס לא מצא אדם, אבל החיפוש שלו הוגדר, בצדק, כלגלוג מתמשך למנטליות האתונאית ובסופו הביא להוצאתו להורג.

מאז ועם היום לא התחולל שינוי של ממש בתרבות ההמון היווני. כעבור 2,500 שנה מאז שוטט סוקרטס עם נרו שוטטתי באותן סמטאות, במסתרי האגורה, בשווקים הססגוניים של פלאקה, בכיכרות ההומות ובהיכלי ההוד של האקרופוליס והפרתנון, וגיליתי: דבר לא נותר מהתרבות ההלניסטית.

צילומים: אברהם מן

אתונה של ימינו מזכירה את דרום תל אביב במזג אוויר סגריר. לפני עשר שנים, מספרים לי, לקראת תחרות עולמית שהתקיימה בה, ערך השלטון מתיחת פנים לעיר. אבל מתחת למתיחה הקוסמטית, שגם אותה קשה לזהות, רובצת לה, אחוזת ייאוש, עניות וחידלון, אתונה הקדומה, ערש הפילוסופיה וערש התרבות העולמית, כפח הזבל של ההיסטוריה.

האתונאים מצוידים באופי מחוספס של אנשי שוק - אתונה כולה נראית כשוק מתמשך - ובאישיות ים תיכונית לחוצה וקצרת רוח. הגישה לחיים תכליתית, נטולת כל קשר לגדולה שהיית מצפה לראות באנשים הטובלים בעושר תקופתי אינסופי. הם כאילו נקלעו בטעות, על לא עוול בכפם, להיות נוטרי עיר שכולה מוזיאון בן שלושת אלפים שנה.

המלון שהתאכסנתי בו שוכן ברחוב איזופוקרה. הכי יוון שאפשר. בצומת התוסס שבין רובע מונוסטרקי העתיק לכיכר סינטגמה. שער מפוסל ועטור תבליטים כבדים מנשוא מוליך לחצר כניסה מוזנחת. בטבורה מתנוססים עמודי אבן הרוסים למחצה וחובקים פסל נחושת בעל זרועות מגושמות. פַסלי יוון העתיקה העריצו, משום מה, זרועות. אני מניח שהחשמונאים עדיין חיו ופעלו כשהפסל הזה הוקם, אבל ממש בין ידיו עוברים צינורות מחלידים, מדיפי צחנה. השיפוצניק החובב שהרחיב את חדרי האכסניה אל תוך החצר ייעד אותו ואת עמודי האבן לתמיכה בצנרת המבנה המורחב. העבר ההרואי נדחק כדי לאפשר לאזרחים לשתות מים נקיים. השאיפה הנשגבה ביותר מאתיים דורות אחרי יומרות הפיסול ההלניסטי: ליהנות מביוב תקין.

ניצתה בי סקרנות להבין את נשמת העם הזה. יצאתי למה שאמור להיות לובי, מין אכסדרה אפלולית מרובדת בדים ססגוניים. בעל הבית, פניו הכבדות חוסות בצל שפם אדיר, היה ישוב ליד פנקסי החשבונות ושמות האורחים. לא שמעו כאן, בסמטת איזופוקרה, על מחשב. לפני כמה שנים, שאלתי באנגלית, נבנו הפסל והעמודים שבחצר?

לתדהמתי, התכסו פניו בעננה. כמעט באימה. הוא הרים את עיניו ונטע בי מבט עוין: "זה ישן מאוד. נו, אז מה? ישן לא חשוב בכלל. הכול כאן ישן". האנטישמיות לא טרחה לנדוד לאתונה קשת היום. אין לה זמן לזה. אבל נראה שבאותו רגע שקל בעל הבית את האופציה. הוא הביט בי בזעם, כאילו איימתי לגנוב את מרבדי הקיר המרופטים. "הוא רוצה שלווה", לחש לי המלווה שלי. "הוא פוחד שתיירים יגלו את הפסל, יציפו את המקום וישנו את חייו".

חוסר כל עניין בעבר, כמעט תיעוב להיסטוריה הצועדת בסך על סף דלתם, מלווה את האתונאים. ליוונים נמאס להתהלך בין המונומנטים כשומרי עבר רב תהילה בעוד הם נאבקים יום-יום על פת לחם ועבודה סדירה. כאילו נִשבו בין כתלי בית סוהר שנכפה עליהם. אלפי התיירים הנוהרים בסמטאות וצובעים את דלות הקיום מכריחים אותם להתרגש, ואילו הם היו רוצים שבכותל העתיק שבנה אלכסנדר הגדול לפני 2,300 שנה ניתן יהיה לתקוע תקע קומקום.

אחד התחביבים המוזרים של האתונאים הוא הגרפיטי. ריסוסי גרפיטי כבר מזמן אינם פרצה בשמירת הסביבה, אלא חלק מוזר ממנה. רחבי העיר, כל פינה אפשרית וכל פינה שאינה אפשרית, זרועים בכתובות. כל אמן מתחיל משתרע על כותל בניין ופוצח בשרטוטיו ובציוריו. העירייה מרוצה. רובי אקוניס, בן לווייתי ויווני במוצאו, צוחק. "זווית הראייה כאן שונה", הוא אומר. "הגרפיטי האתונאי, תאהב אותו או לא, הוא דרך יוונית לצבוע את החיים, ודרכם של ראשי העיר לייפות את העיר חינם".

זו עירם של תאלס, סוקרטס, אריסטוטלוס. מחיתי בהשתאות. הם מבזים אותה בהמוניות הזו.

אקוניס מעווה את פניו. "תחזור לספרי ההיסטוריה שלך. אתונה הייתה במצב גרוע מזה בימי סוקרטס. המאבק בהמוניות הוא שהביא למותו".

* * *

ברחוב מלידוני, פרבר אתונאי שקט, שוכן אחד משני בתי הכנסת המרכזיים של אתונה. כבר מרחוק בולט הפחד של הקהילה היהודית מהתנכלויות. חלק מהרחוב שלפני בית הכנסת חסום ומוגן על ידי שוטרים העומדים לצדו בקביעות. המעבר מורכב יותר מהבידוק בטרמינל היווני.

"מאיפה אתה?", שואל השוטר באנגלית רצוצה.

ישראל.

"ומה אתה מחפש בבית כנסת ריק ביום חול?", הוא תוהה. בעיני שוטר יווני, בית כנסת הוא מוסד של ליל שבת.

מגע עם העבר. התרגשות עם תפארת יהדות יוון.

הוא תולה בי מבט בוהה. מגע ותפארת עבר אינם מונחים שגורים בשפה של שוטר יווני. "סינגוגה סגור", הוא אומר בכבדות. "תבוא בשבת".

סוף פסוק. אני יוצא לאטי מהמתחם המבוצר. קבוצת נערי תיכון קולנית מגיחה מולי מעבר למחסום. הם מבחינים בי, ובעיקר בזקן, במגבעת ובחליפה, ונעצרים בבת אחת. זיק חיוניות ניצת ומאיר את עיניהם כשהם מבורכים פתאום בשפע סמלים יהודיים. מישהו מוציא כיפה מכיסו, מכסה את ראשו על אוזניות האייפון שלו ואומר בהתרגשות: "שלום, שלום. אני לֶאֶהוֹבַת ישראל. שלום". הוא לוחץ את ידי וקד קידה תיאטרלית נרגשת.

עניין של מסורת. כיפה שייכת לתחום הדת. גם "שלום שלום לֶאֶהוֹבַת ישראל" אומרים עם כיפה על הראש. ילד עברי. אשריכם ישראל.

חבריו שולפים גם הם כיפות ומצטרפים אליו. לוחצים את ידי אחד-אחד ומניחים יד שמאל על הכיפה בהדר נוגע ללב. כשאנחנו נפרדים הם מנשקים את הכיפה, מחזירים אותה לכיס ומתחמשים שוב באוזניות. הצעדים שלהם נעשים קלילים ועליזים יותר.

מגע עם יהדות. עם ישראל. עם נצח נשגב יותר מתרבות האקרופוליס. וכך או כך, זהו ניצחון אישי קטן על תרבות יוון. גם על אטימות השוטר. אני מרשה לעצמי דמעת התרגשות.

יד כבדה נוחתת על כתפי. השוטר היווני. צפה, כנראה, במפגש. הפנים שלו מתרככות בעליל. הוא מחווה לעבר בית הכנסת ברחבות לב. "תיכנס, תיכנס", אומר בחמימות, כאילו הזמין אותי לכוס קפה. "נראה שאתה אורח רצוי פה".

הלכתי לגעת בתפארת העבר.

* * *

את יעקובו סרגוסי פגשתי למחרת בבית הכנסת הקורנייתי לאחר תפילת שחרית של יום שני. סרגוסי הוא מנכבדי חברי הקהילה הקורנייתית של אתונה. אחד משלושת אלפי היהודים שחיים בה. חי בווילה קטנה שטיפח בלב לבו של הכרך העתיק. למעשה, מתחת לשכבות הבנייה העלובות הכול כאן לב לבו של משהו עצום, אבל סרגוסי הקים את ביתו בצנטרום של הכבירות: בין מרכז האגורה, שבו התנהלו חיי התרבות ביוון העתיקה, לסמטאות פלאקה הציוריות.

הוא הזמין אותי לדירתו וחשף אותי לעוצמתה של הכנסת אורחים יוונית. הופגזתי בארטילריה של חביבות ומגדנות. עשרות מגשי פירות ומאפים לא מזוהים הובהלו והציפו את הסלון הקטן עבור אורח אחד מארץ ישראל.

התמונות שעל קירות החדר סיפרו את סיפורה הפנימי של גלות יוון. במרכז, מתוך תבליט קרמיקה, נראות פניו הכבדות של סוקרטס. דמות נערצת גם על היהודים. לצדה, במסגרת מוזהבת, תצלום של בן גוריון המכריז על הקמת המדינה. נאמנות כפולה: סוקרטס מייצג את יוון - מכורתו, ובן גוריון את היהדות - דתו. קצת חבל שבן גוריון עצמו לא ידע שהוא יהודי.

סרגוסי חבש כובע משושה למעני. סוג תרבוש שלדבריו חבשו אבות אבותיו הקורנייתים בימים שהיהדות ייצגה משהו בעל ערך גדול מסופגנייה. וכשרות מה? שאלתי את הרב המקומי, רבי יצחק מייזן, מאוחר יותר. הוא נאנח וחייך: "נו, הרב לנדא לא גר כאן. אבל לפחות עם שמיטה אין לך בעיה".

חלונות הבית משקיפים אל שלל אתרים מהמרתקים בתבל. מהקומה העליונה בווילה ניתן לצפות אל גבעת האקרופוליס המפוארת ובמרכזה הפרתנון. בערב, בתשע ועשר דקות, יידלקו האורות והגבעה תבער באלפי נוריות ותשווה לה את המסתורין הדרוש, את החיבור בין עבר גדול מיתוס להווה מפוהק ונטול ממשות. מרפסת הכניסה צמודה לשוק ההומה של רובע מונסטירקי.

האז וההיום מתכרבלים באלפי ריחות, צבעים ואורות. ביתו של סרגוסי הוא תבניתה של אתונה העדכנית. שוק תוסס, נוף אקרופוליס בן 2,500 שנה, עמודים מימי הביניים ותריסים וחלונות מתשע"ה. כמו יוון כולה טובל הבית ברבדים דרמטיים של סגנונות ותקופות.

המלווה שלי מספר שאחד מכותלי הווילה נשען על מחצית קיר, שריד לתיאטרון מלפני 1,900 שנה. חתיכת היסטוריה.

העירייה לא מודעת לזה?

אקוניס צוחק. "העירייה שמחה לא לדעת. היא מסתדרת בקושי עם מה שהיא כן יודעת. יותר מאשר שיקום פסלים מלפני אלפיים שנה היא עסוקה בפינוי זבל בן יממה של אלפי איש".

בטח מדהים לחיות בעבר, אני אומר. חלק מביתך שימש אנשים בעידן קדום. לא מרגש?

סרגוסי נד בראשו בלאות: "לא מרגש. לא מדהים. זה, בסך הכול, קיר ישן נורא. הקיר הכי גרוע בבית. אין בו מרזבים פנימיים. אי אפשר לחצוב בו שקע לחשמל כי אבן החמר תתמוסס. הייתי הורס אותו בשמחה, אבל המדינה שלא ממש מבינה מה לעשות עם כל הממצאים אוסרת עליי".

זהו סיפורה של אתונה: מאות אלפי בני אדם חיים במאסר של עבר גדוש עלילה, מוצפים בהמוני תיירים הגודשים את סמטאות כלוב הזהב ורק רוצים שלכותל החמר שבנה קיסר לפני אלפיים שנה ניתן יהיה לחבר מיקסר.

העם היהודי כולו חוגג את חג החנוכה בהקשר היווני. האם היוונים הנוכרים מייחסים חשיבות כלשהי לנרות שלנו?

פניו של סרגוסי מתעוררות לחיים. "בהחלט. לא כולם, ולא בכל אזור, אבל חג החנוכה השתמר בפולקלור היווני. רבים קונים עץ בכל חודש דצמבר, שחל בחנוכה, תולים עליו תאורה בת שמונה נורות חשמל או יותר, מתעקשים להציב אותו ליד החלון ויוצרים בלגן של אסוציאציות דתיות. זיכרון מעורפל של חג מולד ולהבדיל חג חנוכה. אני מניח שעם הזמן השתכחה הסיבה המדויקת, אבל המושג 'חנוכה' ונרות שמציתים את ישימון הליל רווחים כאן".

מאוחר יותר יספר לי הרב מייזן על ביטוי נוסף של חיבור יווני. מדי חנוכה, במוצאי שבת, עורכים מסיבה ענקית בבית הכנסת הגדול. מאות נאספים, בהם זרים רבים, כדי לחוות את החג. כנר, גוי יווני, נצמד לכינורו ומתרגש עם כולם בחוויה היהודית. "ראשי השלטון מבקשים מאיתנו לעשות פרהסיה לעניין", הוא אומר בהתפעלות. "לפעמים, על פי בקשת ראש העיר, אנחנו מדליקים נר חנוכה בכיכר המרכזית, בגובה ובפרסומי ניסא אדיר".

עוד אזכור חנוכה ייחודי הוא הסופגנייה היוונית, שנמכרת גם באזורים נוכריים בתקופת חנוכה. סרגוסי הראה לי אחת כזו. היא קרויה לוקומדס, קטנה ואנושית יותר מהמפלצת בריבה שאנטיוכוס גזר על נפשותינו ובריאותנו. בניגוד לענק הכולסטרול, הסופגנייה היוונית מצופה בדבש, באגוזים ובקינמון. גם אם לא נהגה בימי החשמונאים בהכרח, מומלץ לאמץ אותה.

* * *

השריד הבולט מדברי ימיה המפוארים של אתונה הוא האקרופוליס. בתרגום מיוונית: העיר העליונה. עומד בטבורה של העיר בגובה 150 מטר ונשקף בהדרו כמעט מכל שכונה. באירופה היה נהוג לבנות ערים כאלה לעילית העם, לשם הגנה וגם כדי לשמר תחושת עליונות. האקרופוליס האתונאי, המפורסם מכולם, הכיל קבוצת מצודות, תיאטראות ובתי אלילים ששימשו את בית המלוכה והמעמד הגבוה. במרכז, הפרתנון - המבנה המפואר ביוון ואחד העתיקים והנודעים בתבל. נבנה לפני 2,500 שנה, ומאז החליף עשרות מגמות.

מעלה הדרך אל האקרופוליס חושף שלל סמלי עבר. זו דרך מדהימה. המעבר מהסמטאות הדלות של ההמון האתונאי לארץ החלומות מרגיש כמו מסע לפלנטה שונה. החצייה החדה הזו הייתה קיימת, מן הסתם, גם בעת העתיקה. במדשאות שבתחתית הגבעה נאחזות, כבמין רוח עוועים, צורות ביטוי של עוני בוטה. הומלסים מקומיים, נכים, קבצנים וסתם פרחחים הנאספים לעשות קופה מנאיביות של תיירים. מכאן ואילך, הולכת הדרך ונעשית רווית הוד. היא משלבת עשרות תקופות. שלושת אלפי שנות דמיון, רהב וגדולה ניסו לחרות חותם. אצטדיונים מיניאטוריים, פסלים מכל הסוגים. ההיכלות הזעירים שבטבורם בימות אבן מוגבהות היוו פלטפורמות ויכוח נודעות שעליהן היו חכמי יוון מרצים את הפילוסופיה שלהם. תאלס, סוקרטס, פאידון ואפלטון ניצבו בהן.

המטמורפוזה ההדרגתית מאתונה של תשע"ה לאתונה מלפני הספירה מדהימה. החשיפה של המונומנטים מעניקה להם רפידה מרשימה. אדריכלי המקום בנו את הגבעה ואת שכיות החמדה שלה באופן שיאדיר את עוצמתן. המבנים השונים מתגלים ונעלמים לעיני המטפס חליפות עד שהוא נחשף, בבת אחת, לעוצמה.

מורד הדרך המערבי מהאקרופוליס למרכז אתונה מוביל אותנו אל סמטאות רובע פלאקה, ואלו מחזירות אותנו, גם הן, בכל הניחוחות והצבעים, לעבר. מאות רחובות צרים, מתעקלים ומתפתלים זה בזה. עשרות שווקים ובזארים. לשד נשמתה של יוון. העתיקה והמודרנית. בעיבורו של הרובע מצויים שרידי האגורה, בניין כינוסי העם ההיסטורי ולמעשה הפרלמנט הראשון בתבל. האתונאים התכנסו בו וחיוו את דעתם על מאורעות השעה. העובדה שהפרלמנט הראשון מנה את העם כולו, ולא רק נבחרי ציבור, לפחות חסכה להם את זוהמת הבחירות.

* * *

עשר בבוקר בבית הכנסת הקורנייתי הגדול. רבי יצחק מייזן מקדם אותי במאור פנים. הוא ישיש ובעל צורה, מחזיק את המקום בעשר אצבעותיו ונאבק על כל נשמה עם כל נשימה ונשימה. יווני אותנטי עם כתב ייחוס. אבותיו התהלכו כאן במשך 2,600 שנה. בנו את הקהילה היהודית הראשונה בגולה.

הקהילות היהודיות באתונה מונות כשלושת אלפי נפשות ומתחלקות לשתיים: הקהילה הקורנייתית והקהילה הרומנייתית. הקורנייתית יוקרתית ושורשית יותר. אבותיה נוצקו בקהילות הראשונות של העת הישנה. הרומנייתית מורכבת מעולי ספרד שהגיעו בתקופת הגירוש. 500 שנה. חדשה במונחים יווניים.

רבי יצחק מוציא סידור יווני-קורנייתי מארון הספרים. הקהילה היוונית גאה בו מאוד. הרב מייזן טוען שהנוסח שלו הוא המדויק בתבל, משום שנשמר בדקדוקו במשך 2,500 שנה. ודווקא בחלק היווני שלו, בפיוט 'מעוז צור', מתגלה גרסה מפתיעה: "הסורים נקבצו עלי".

"טעות נפוצה טוענת שהיוונים שלטו בארץ ישראל וגזרו בה את גזירותיהם", אומר רבה של אתונה. "למעשה, ליוון כממלכה לא היה קשר ישיר אליהן. אנטיוכוס לא היה יווני בכלל. הוא עמד בראש הממלכה הסלואקית, שמרכזה בסוריה ובטורקיה בנות ימינו. ככל שידוע, היוונים בכלל לעגו לאנטיוכוס ולגילויי כוחנותו הבוטה. זה מוזר, משום שאנטיוכוס, כמו אלכסנדר הגדול שנים לפני כן, לחמו בשם תרבות ההלניזם וההטפה להתייוונות. אבל היוונים לגלגו על צעדיו וראו בהם אקט ברברי. הדוגמה הבולטת: בעוד אנטיוכוס כינה עצמו 'אפיפנס', שתרגומו ביוונית 'הגיבור', היוונים כינו אותו 'אתימנס', שמשמעותו 'המשוגע'.

אם לא היה קשר מעשי ליוון, איך חז"ל הקדושים ראו את תרבותה כמקור הרע?

"בוודאי שהיא הייתה מקור הרוע. הכול קשור לבולמוס שאחז אז בעולם להפצת תרבות יוון. העולם הברברי נכבש תחת ההלניזם. האנושות, שברובה חיה על חרבה, הוקסמה מהתרבות היוונית שבבסיסה הייתה הפילוסופיה הסוקרטית והקדם סוקרטית. הממלכה הסלואקית הציעה רק שטחי ענק שוממים נטולי חיים ומשמעות. תרבות יוון הייתה שורש הבעיה. בשבילה לחם אנטיוכוס. בשבילה ביקש להפוך את בית המקדש למקדש אלוהי יוון".

מהי, אם כן, הממלכה הסלואקית?

"חבל ארץ שהיום השתנה בתכלית. הוא כלל חלקים מטורקיה - גם בירת הממלכה, אנטיוכיה, שכנה בטורקיה - את כל סוריה, אנטוליה, מה שקרוי 'אסיה הקטנה', ולתקופה קצרה גם את מצרים. אבל מבחינה תרבותית הייתה יוון בסיס המוטיבציה. הכוח המניע למלחמות. המלחמות החלו עם אלכסנדר הגדול ונועדו בפירוש למטרה שחכמי ישראל ראו בה חורבן מוחלט: הפצת היווניוּת בעולם. וזה כבר היה גרוע מהחיידק היווני עצמו".

הכתבה פורסמה לראשונה במגזין "בקהילה". למבצע מנויים מיוחד, עבור גולשי הידברות, הקליקו כאן.