הארון שהפך ל'חדר' של עמל התורה

אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם (ויקרא כ"ו, ג'), ופירש רש"י: יכול זה קיום המצות? כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו, הרי קיום המצות אמור, הא מה אני מקיים אם בחקתי תלכו?- שתהיו עמלים בתורה.

אם נרצה ללמוד מהו עמל תורה אמיתי, תוך הרגשת בוז לכל העולם-הזה, הבה נאזין לסיפור הבא:

הגאון רבי שלמה סובול זצ"ל, היה שוקד על דלתות התורה והוגה בה כמוצא שלל רב, וזכה להפוך לחתנו של המגיד המפורסם רבי בן ציון ידלר זצ"ל. עוד זכה הרב להתכתב עם רבה של ירושלים - הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, וכך זיכה את העולם כולו בשו"ת "שלמת חיים", ובו למעלה מאלף תשובות!

אולם סבל ר' שלמה מדלות ואביונות קשה, ופרנס את בני ביתו בקושי רב, ובכל זאת היתה התורה יקרה עבורו מפנינים והמשיך להגות בה יומם וליל.

ביום מן הימים, נראה ר' שלמה יוצא הרחובה ומחפש דבר-מה. ערימת גרוטאות משכה את תשומת ליבו. הוא תר סביבה עד שסילק שברי עצים וגדודי אשפתות שכיסו על ארון ישן-נושן. במאמצים מרובים הוציאו מן הערימה והחל גוררו ברחובות העיר.

התלוו אליו מספר נערים ויחד גררו את הארון הגדול בין הסמטאות הצרות, ובכוחות משותפים דחקוהו לתוך הבית, שהיה בעצם חדר בגודל ממוצע שבפינתו האחת היה ה'מטבח', שולחן וכסאות אחדים, וביתר חלקיו ישנו ושהו שמונה נפשות...

מדוע איפוא החליט ר' שלמה להכניס ארון גדול לתוך מקום צפוף שכזה?

ובכן, הסכיתו ושמעו.

לא היה זה ארון אלא "חדר"!!

ר' שלמה מיקם את הארון בפינה, הכניס לתוכו כסא ומנורה, סטנדר וגמרא, נכנס גם הוא לתוך הארון, וצלל בים התלמוד באין מפריע!! יש לו פינה משלו...

זו תורה וזו שכרה.

פלאי פלאים.

שכר התורה אינו בדוקא בתוספת חיצונית לה זוכה הלומד, כגון דירת פאר, עסקים חובקי עולם וכדומה. אלא משזכה אדם לשקוד על התורה, עצם הנאתו מהתורה הקדושה היא השכר הגדול ביותר, עד שאינו זקוק לדבר נוסף! יכול אדם לשבת בתוך ארון הממוקם בחדר צפוף נפשות וחפצים, אך נפשו מתרווחת ומתפשטת בהנאה על פני תבל![1].

ומעתה נבוא לדון בשאלות שהתעוררו בעקבות המעשה הנפלא:

א. האם "חדר" שכזה חייב במזוזה?

ב. האם עצי הארון טעונים גניזה לאחר שבלה?

תשובה לשאלה א':

ארון גדול הצמוד לקיר ומיועד לתליית בגדים או לאכסון חפצים, ויש לו שתי מזוזות ומשקוף, או חדר קטן המיועד לתשמיש זה, אף אם יהיה שם ד' על ד' אמות - פטור ממזוזה, הואיל ופתח זה אינו משמש לכניסה ויציאה, אלא רק פותחים הדלת ומשתמשים שם על ידי הולכה והבאה מבחוץ[2].

אולם הארון בנידון דידן משמש הרי כ"חדר" שנכנסים ויוצאים ממנו, ולפיכך דינו יהיה כדלהלן:

בית (חדר) שאין בו שטח של ד' אמות על ד' אמות - פטור ממזוזה, שאינו נחשב בית בכך, הואיל ואינו ראוי לדירה[3].

אולם כתב בספר חמודי דניאל[4] כי כל מקום הראוי לתשמישו בפחות מד' על ד', כגון מחסן או מטבחון וכדומה - חייב לקבוע שם מזוזה, בימין כניסה לחדר זה הקטן. אולם מכיון שיש החולקים על שיטת החמודי דניאל, הכריעו הפוסקים שאמנם יש לחוש לדבריו ולקבוע מזוזה, אך ללא ברכה[5].

במה דברים אמורים? דוקא כשדרך העולם להשתמש כך, אבל בתשמיש שאין דרך העולם להשתמש בפחות מד' על ד', ורק הוא משתמש - בטלה אצל כל אדם ופטור ממזוזה[6]. ולכן אם אין ב"חדר" זה ד' על ד' אמות לכאורה פטור ממזוזה, שהרי אין דרך העולם להשתמש בארון כחדר.

אלא שנראה שבכל זאת יש לקבוע מזוזה במקום זה, אף שאין בו ד' על ד' אמות, וזאת על פי דברי הגאון ר' עקיבא איגר[7], שכתב כי חדר קטן שאין בו ד' על ד', אך הוא לפנים מחדר גדול - הפתח שביניהם חייב במזוזה, מצד מה שנכנסים מהקטן לגדול, ויקבענה בימין הכניסה לגדול (שהוא משמאל הכניסה לקטן). ויש הנוהגים באופן זה לקבוע בימין הכניסה לחדר הקטן[8].

אמנם בעל ה'לחם הפנים'[9] סובר כי יש לפטור פתח שכזה ממזוזה, משום שכל שאין בו ד' על ד' בטל לגדול והכל חד, והיוצא מן הקטן לגדול לא נחשב כניסה כלל. הא למה זה דומה? למי שיש בביתו ארגז גדול והוא נכנס ויוצא בו[10].

ולפיכך נראה כי ראוי לקבוע במקום זה מזוזה, אך ללא ברכה.

אולם כאשר הצגנו שאלה זו לפני מו"ר שליט"א, השיב לנו בזה הלשון: נראה לי כי בימינו מאחר ואנשים לא גרים בתוך ארון, ממילא הדירה נחשבת ל'דירה סרוחה', ואינה ראויה למגורים, ולפיכך בטלה דעתו של הגאון הצדיק שחי חיי תורה, שלא לפי השגות בני דורנו. וכן בתורה נאמר: "וכתבתם על מזוזות ביתך", וארון זה אינו נחשב 'בית', אלא רהיט של בית. 

תשובה לשאלה ב':

נראה כי דין הארון לאחר שבלה הוא כדין רהיטי בית-הכנסת ובית-המדרש, כגון ספסלים, שולחנות, סטנדרים וכו', לאחר שבלו, שאינם טעונים גניזה, אך אין לזורקם בביזיון[11].

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.