בהעדר ה'נעשה' אף ה'נשמע' הופחת

דרש הגאון הקדוש, מרן הרי"ח הטוב זיע"א, בספרו "בן איש חיל", דרוש א' לשבת כלה:

ידוע הדבר ומפורסם הענין, כמה גדלו מעלות תורתינו הקדושה, הנותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא, וכמה גדלו חסדי ה' יתברך עמנו ועם אבותינו, אשר בחר בנו מכל העמים, ונתן לנו תורת אמת, וחיי עולם נטע בתוכנו.

ברם, יש לחקור בענין מתן תורה, שאמרו חז"ל כי לא זכו בני ישראל לקבלת התורה אלא בשביל שאמרו "נעשה ונשמע", שהם 'נעשה' - כנגד חלק המעשה של המצוות, ו'נשמע' - כנגד חלק התלמוד. ומאחר שבתוך מ' יום עשו את העגל קודם שירדו הלוחות, שעדיין לא זכו במתן תורה - הרי ביטלו ואיבדו את קבלת ה'נעשה'...

ומצינו במסכת שבת (דף פ"ח עמוד א'): דרש רבי סימאי: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. וכיון שחטאו ישראל, ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום. שנאמר (שמות ל"ג) "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב".

ולפי האמור שלא איבדו בני ישראל אלא את חלק ה'נעשה', למה פרקו את שני הכתרים, היה די בפירוק האחד בלבד, שהוא כנגד נעשה!?

ביאור הדברים יובן בהקדם תשובות ה'קול אליהו' וה'דברי גאונים' הנ"ל, שהעלו כי על מאבד נזם האוזן האחד לשלם לא רק עבור הנזם שאותו איבד, אלא אף על הפחת אשר גרם לרעהו. ממוצא הדברים, אומר רבנו יוסף חיים, נוכל ללמוד, כי אחר שאיבדו עם ישראל את חלק הנעשה ונשאר של נשמע לבדו, שהוא תלמוד בלי מעשה, - נפחת חלק זה מן חשיבותו וערכו מאד, כי יש הפרש גדול ועצום בין הלומד ועושה, לבין הלומד ואינו עושה[1], ולכן כיון שאיבדו הנעשה, אף על פי שנשאר אצלם חלק התלמוד שהוא הנשמע - הגיע לזה חסרון ופחת רב, כמו שכתבו הפוסקים הנזכרים שפחת זה ממון גמור הוא, ויוצא בדיינים, ואם כן גם בנוגע לעם ישראל, נפחת ערך הנשמע מאד, ואינו שווה עתה ערך הכתר שלקחו בתחילה, בהיות שניהם שלמים אצלם, ולפיכך נטלו מלאכי החבלה אף את כתר הנ'שמע'... ובזה פירשתי, הוסיף הבן איש חי, את הפסוק "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה" - חוטא הוא לשון חיסרון, שחסר ממנו חלק הנעשה, אז יאבד טובה הרבה - מן חלק הנשמע, כי עתה חלק הנשמע שנשאר בידו אינו שווה את חצי הערך שהיה לו כבר...

* * *

גודל קדושת ה"בן איש חי"

בשולי הדברים, נוסיף לספר את המעשה הידוע, שכאשר נפטר רבינו ה"בן איש חי" (ביום י"ג באלול), פנו וביקשו מבנו הגאון רבי יעקב זיע"א, שימלא מקום אביו וידרוש בשבת שובה. ר' יעקב הסכים בשמחה, והכל היו דרוכים בצפייה לקראת הדרשה.

והנה, פתח ר' יעקב כמנהג אביו בפסוק "ויהי נועם", אך לא הספיק להשלימו וכבר התחילו לצעוק מהשורה השלישית והרביעית שבבית הכנסת שיָרים את קולו, כי אינם מצליחים לשמוע אותו! הרב הגביה את קולו, וממש צעק, אך עדיין המשיכו לצעוק ולהתלונן מהשורה החמישית והשישית... החל ר' יעקב לצעוק עוד יותר חזק עד שכמעט 'הוציא את גרונו', אך בכל זאת לא נשמע קולו לאלפי האנשים שישבו רחוק ממנו.

"מוריי ורבותיי", פנה הרב בהתרגשות אל הציבור, "וכי סבורים אתם שלאבא היה קול כה חזק עד ששמעו אותו כל הקהל העצום שהתקבץ לכאן בדרשותיו?! - אין זאת אלא שהשכינה היתה מדברת מתוך גרונו! בְּכוּ בְּכוּ על האבידה הגדולה..."  געו כל העם בבכיה, וכך הסתיימה הדרשה...

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.