בגרמתו נהרג ילד ע"י הנאצים משום שהוריד כיפתו. האם חטא?

שאלה מזעזעת הגיעה לשולחנם של רבותינו חכמי ההלכה, בעקבות מעשה מרטיט שארע בשואה הנוראה.

ביום מן הימים, הנאצים יימח שמם וזכרם, ריכזו קבוצת ילדים יהודים לשם מיון: מי לעבודה בבתי חרושת, ומי למוות. המיון נעשה על ידי רופא, שבאישון לילה נכנס לחדר שבו נמו הילדים הקדושים את שינתם, ובדק אותם במראה עיניו בעודם ישנים.

על מנת שידעו הארורים למחרת מי לחיים ומי למוות, הסיר הרופא את הכיפות מראשי הילדים שנשלחו למשרפות, וכך השכם בבוקר נשלחו הילדים בלי הכיפות 'אל הקץ' - לכבשנים.

ויהי בחצות הלילה, ראובן, אחד מהילדים ששהו בחדר, קם ורצה לצאת לנוחיות ולברך אשר יצר. לפתע הבחין כי ראשו מגולה, והחל בחיפושים אחר כיפתו... (כמובן שלא ידעו הילדים מאומה ממזימת הזדון של הרשעים). משלא מצאה, החליט שמאחר וחבירו שמעון, עטוף ממילא בשמיכה מעל ראשו, אם כן יוכל ליטול את כיפתו למספר רגעים (שהרי בין כך ראשו היה מכוסה), ומיד כשישוב יחזירנה לו.

וכך עשה.

נטל ראובן את כיפת שמעון, יצא לבית-הכסא, אלא שבשובו נרדם מתוך תשישות כח, כשעל ראשו מונחת הכיפה של חבירו!

אתא בוקר. באו הארורים ושלחו את כל מגולי הראש לרציחה, וביניהם אף את שמעון.

למחרת נודע לראובן את פרטי התכנית של הנאצים. הוא הוכה בבהלה ונפשו דאבה עליו כשגילה כי כיפתו הוסרה על ידי הרופא הנאצי, ובזה שנטל את כיפת חבירו, בעצם נשאר הוא בחיים, אך התייסר ארוכות וליבו נוקפו כל הימים על שבגרמתו הומת שמעון חבירו הטוב.

כשזכה להימלט ראובן משיני האריות ועלה ארצה, ניגש אל אחד מחכמי ישראל ונפשו בשאלתו: האם נחשב אני לגורם מוות ליהודי? וכן שאל האם זקוק לכפרה מחמת מעשיו?

תשובה

שאלה זו התגלגלה אל מו"ר שליט"א, והשיב כי לכאורה לא חטא ראובן במאומה, שהרי לא נתכוין להרע ח"ו לשמעון, ומה עשה?! ובפרט שנרדם מתוך עייפות רבה ודעתו לא היתה צלולה עליו.

אלא שמצינו ב'נודע ביהודה' (ח"א או"ח סימן ל"ד) שכתב כי השולח שליח לסחור בשוק, והשליח נהרג בדרך - צריך המשלח כפרה, כיון שעל ידי שליחותו נהרג השליח. ואף על פי שלא נתכוין להרע לשליח, בכל זאת מאחר שעל ידו נהרג השליח צריך המשלח כפרה!

ולכאורה, הוא הדין בנוגע לשאלתנו, שצריך ראובן כפרה.

אך מאידך גיסא, יש לחלק, שלגבי נידון דידן הרי ראובן הסיר את הכיפה מראש שמעון כדת וכדין, וקיים בזה מצוה שנאמרה בשולחן ערוך (או"ח סימן ב', ו') "ולא ילך ד' אמות בגילוי ראש", (וראש חבירו היה הלא מכוסה). ודומה הדבר למבואר במשנה ברורה (סימן א' סק"ב) שאדם שרוצה ליטול את ידיו מיד בקומו משנתו, אך אין לפניו אלא את הנטלה והמים של חבירו - אם ברור שיתן תיכף מי נטילה אחרים תמורת המים שנוטל מחבירו - מותר לו ליטלם. ואין נידוננו דומה לשליח הנשלח ללכת בדרכים, שהם בחזקת סכנה.

ולפיכך, הסיק מורינו הרב, כי בנידון דידן, שכלל וכלל לא היה צריך ראובן להעלות על דעתו שעקב הסרת הכיפה ימות שמעון, ועשה מצוה בפעולתו, מסתבר שאינו צריך כפרה.

וסיים מורינו הרב, כי יש להמליץ על נידון דנן את הפסוק בפרשת נשא: וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת עֲוֹנָהּ (במדבר ה', ל"א), ופירש בעל הטורים: "שלא ידאג הבעל לומר גרמתי לה מיתה, אלא היא תשא את עונה". כך גם ראובן נהג כדין והיה צריך ליטול את כיפתו של שמעון, ולא היה עולה על דעתו של ראובן בשום פנים ואופן כי על ידי זה ישלח שמעון לכבשני אושביץ. יש אמנם קצת לחלק שלגבי אשה סוטה, היא הרי 'שמה אצבעה בין שניה', קולר העוון תלוי על צווארה ולכן תשא בעונש החמור, מה שאין כן הקדוש שמעון, שלא חטא במאומה. אולם בכל זאת הדעת נותנת שראובן פטור מכפרה.

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.