ליבו נוקפו שלא הציל את אחיו ב'צעדת המוות'

אל הגאון רבי מרדכי יעקב ברייש זצ"ל ("חלקת יעקב" חו"מ סימן ל"ג) הגיע ניצול שואה ובמר ליבו סח לו את הסיפור הנורא הבא:

בשנות ההשמדה הנאצים האכזרים יימח שמם הוליכו קבוצות של יהודים בצעדות ארוכות, למעלה מכוחותם הנחלש. הכלל היה שמי שנחלש בדרך ונעצר היות וכוחותיו עזבוהו - הומת על מקומו על ידי יריה, רח"ל. אורחות אלו מפורסמים תחת השם "צעדת המוות". 

מידי פעם נתנו הרשעים רגעים ספורים של "נופש", והרשו לצועדים לשבת על צידי הדרך. פעמים רבות אירע שאחד מן האומללים נתנמנם מעט, או נפלה עליו תרדמה מחמת עייפות ותשות כח, באופן שכאשר הגיעה הפקודה לצעוד הלאה, אותו יהודי לא נתעורר משנתו, ותיכף קרב אליו הרוצח והמיתהו מבלי לדבר אליו דבר! על כן נהגו האומללים הללו ללכת בצוותא, וכשישבו להינפש, היה האחד נותר ער על מנת לעורר את חבריו.

והנה, ממשיך אותו צדיק לספר בעגמת נפש, ביום מן הימים, צועד הייתי יחד עם אחי הצעיר הי"ד. הבחנתי כי אחי היקר מותש לגמרי, ולכן אמרתי לו שיוכל לישן קצת, "אני אשמור עליך ואדאג לעורר אותך", הבטחתי לו.

אולם כאשר נמשך זמן הנפישה כשעה ארוכה, נתנמנמתי גם אני קמעה, ופתאום נשמעה מפי קצין ה-ס.ס. צעקת: "לאז"! "לאז"! ("להמשיך בדרך").

מתוך הבהלה הגדולה קמתי ורצתי למקום שכבר עמדו שאר החברים, כי לא הייתי כלל שפוי בדעתי, ותיכף התחלנו בצעדה...

כעבור מספר שניות נזכרתי לפתע באחי יקירי. אך זה היה כבר מאוחר מדי. לא היה בידי לשוב לאחור, מפני אימת הרוצחים שמיד היו יורים בי, ומאז נאבד זכרו של אחי...

ברור לי, הפטיר היהודי, כי הרגוהו הארורים, וזה קרוב לי"ג שנים שיש לי מוסר כליות מחמת הדבר, ונפשי דואבת עלי, ועתה נפשי בשאלתי: האם צריך אני כפרה עבור גרימת המוות לאחי?

תשובה

השיב בעל ה'חלקת יעקב', כי פשוט שאין השכחה בנידוננו נחשבת כפשיעה, שהרי באותה שעה היה תשוש כח ורצוץ, ולא היה שפוי בדעתו כלל. אולם גם אם נחשב הדבר לאונס או לשגגה, הרי מצאנו שהחמירו הפוסקים מאד לענין הריגת נפש, גם בשוגג וקרוב לאונס, שצריך כפרה.

ברם, המקרה שלפנינו בכל זאת קל יותר, מפני שבמקרים שנדונו על ידי הפוסקים, הגורם להריגה נוצר על ידי האדם - נשוא הדיון - שממנו נשתלשל הגורם להריגה, כגון הנאמר במסכת סנהדרין (דף צ"ה עמוד א'): אמר לו הקדוש ברוך הוא לדוד: עד מתי יהיה עוון זה טמון בידך? על ידך נהרגה נוב עיר הכהנים, ועל ידך נטרד דואג האדומי, ועל ידך נהרגו שאול ושלשת בניו. דהיינו, שאילולא ביקש דוד את לחם הפנים, לא היתה ההריגה על נוב עיר הכהנים, שלא היה דואג מספר לשון הרע על דוד שמחמתו נתקנא בו שאול, ולפי שקבל אחימלך את דוד בנוב, אמר לו שאול סוב ופגע בכהני ה', נמצא שעל ידי דוד נהרגו, ובחטא זה נהרג שאול ושלשת בניו במלחמת פלשתים[1].

אבל בנידון דידן, סיבת הרציחה לא נשתתה וצמחה מגברא דידן, שהרי אף אם לא היה שם רק אחיו לבדו - בלאו הכי גם כן היה מתנמנם וישן מחמת עייפות הדרך ותשות כח, והיה נהרג לבסוף מהרוצחים הארורים אם לא היה קם משנתו בשעתו. ונוכל רק לומר שלא קיים האיש את המצוה של "לא תעמוד על דם רעך", וגם זה רק על ידי אונס[2].  

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.