קרע את חולצתו כדי לזכות בציצית - האם יש לו דין קדימה?

מספרים כי לאחר השואה האיומה הביא האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל אֶגֶד ציציות אחד, כדי ליתנו לאחד הפליטים האומללים, שיזכה לשוזרו בבגדו ולקיים את המצוה היקרה. כל הניצולים, שלא זכו לקיים את המצוה במשך כל שנות השואה, עטו בהתלהבות רבה על האדמו"ר וביקשו לזכות בחוטים.

הרבי, שהיה מרוגש מאד, החליט בשל המצב להטיל גורל בין כל הצדיקים, שכל שנות האימה לא הצליחו להכהות אצלם את חיבוב המצוות.

והנה, ניגש הבחור מנדל פשיטיק, התקרב לעבר האדמו"ר, וקרע את חולצתו היחידה משני הצדדים!!! "עתה כשאני לבוש בגד של ארבע כנפות", אמר הבחור, "יש לי דין קדימה לפני כולם, שהרי אני חייב בציצית מדאורייתא..."

האם הוא צודק ואכן יש להעניק לו את חוטי הציצית?

תשובה

הנה הרבי הופתע מהחריפות ומסירות נפשו של הבחור מנדל לקיים את המצוה, אדם שזה עתה יצא מן המחנות, ואי אפשר לתאר את מידת הסבל שעבר עליו - והדבר היחיד שמעניין אותו, עוד לפני האוכל והבריאות הגופנית, היא מצות ציצית!

אבל התלבט הרבי, מה לעשות עתה. מחד, הבחור אולי צודק, שכן חיובו הוא מהתורה. אבל מאידך - עוד בטרם בואו לכאן ידע הרבי שיצטרך לעשות גורל, ואם כן הקהל כבר זכה בעריכת הגורל, והיאך יעביר עכשיו את הזכות בקיום המצוה ליהודי אחד?

לבסוף הכריע הרבי, שמאחר והחליט לערוך גורל עוד טרם קריעת חולצתו של הבחור, אם כן מוטלת עליו המצוה ליתן את הציצית למי שיזכה בגורל, ולא יכול לקפח את כל הפליטים שציפו לזכות בגורל, לכן כך החליט לעשות, אך לפני שניגש לעריכת הגורל, פנה ולחש למנדל: "אם כוונתך היתה לשם שמים, יסובבו מן השמים שתזכה אתה בגורל"...

ומי זכה לבסוף בגורל?

אכן, מתוך מאות היהודים שהיו שם, זכה הצדיק מנדל פשיטיק בגורל... צא ולמד עד היכן מגיעה מסירות נפשו של יהודי לקיום המצוות.

זכות מסירות נפש לקיום מצוה

מספרים שפעם ישב רבינו האר"י ז"ל בביתו, ותלמידיו לפניו. נכנס לפתע הגאון רבי שמואל אוזידא (בעל "מדרש שמואל" על פרקי אבות), אשר היה אז עדיין צעיר לימים, וכדרכו בכל יום בא לפני רבו הקדוש. מיד כאשר ראהו הרב, קם לפניו מלוא קומתו, ואמר לו: "ברוך הבא". ואף לקחו בידו, הושיבו לצד ימינו ושוחח עמו זמן רב. ר' שמואל ושאר התלמידים תמהו לפשר מעשיו של הרב, מה יום מיומיים - מדוע מכבדו האר"י הקדוש בכבוד כה רב?

ויגש ר' שמואל אל האר"י וישאל לו: "רבי, תורה היא וללמוד אני צריך. לא אוכל להתאפק מלשאול למעלת כבוד תורתו: מפני מה קם רבינו מלוא קומתו לפנַי וכיבדתני כך, מה שלא עשה כן הרב בפעמים אחרות?"

השיב לו הרב: "חייך, לא מפניך קמתי, אלא קמתי ואמרתי "ברוך הבא" לרבי פנחס בן יאיר שהתלווה עמך!!! התנא הקדוש התלווה והלך עמך על אשר עשית היום הזה מצוה גדולה בגמילות-חסדים, ולכן רבי פנחס בן יאיר שהיה אדוק מאד במצוה זו של גמ"ח ופדיון שבויים, מתלווה לכל אדם העושה מצוה גדולה ונפלאה בגמ"ח!" הוסיף האר"י ושאלו: "אמור נא לי - מה מצוה באה לידך היום, שזכית שהתלווה עמך רבי פנחס בן יאיר?"

תחילה ניסה רבי שמואל להתחמק בענוותנותו המופלגת. אך לאחר שהפציר וציוה עליו הרב לספר לו את אשר ארע, נענה ואמר: "היום הזה הקרה ה' יתברך לקראתי, והזמין לידי מצוה נדירה בגמ"ח. וכך היה המעשה: אחר חצות הלילה יצאתי מביתי והנר בידי, ללכת לבית הכנסת לערוך תיקון חצות וללמוד עם בני החבורה עד אור הבוקר. הקור היה נורא, ושלג ניתך ארצה. כשעברתי בסמוך לאחד הבתים, שמעתי קול בכייה רבה. אמרתי בנפשי: אסורה נא ואראה על מה הם בוכים. ואקרב אל הפתח, ואראה את בני הבית יושבים וקופאים מקור. סיפרו האנשים כי באו עליהם גנבים בלילה, שללו אותם ולקחו את כל אשר להם. אף את מלבושיהם הפשיטו מעליהם, ולא נשאר להם אלא הכתונת אשר עליהם. ואני, מחמת חוזק הקור הייתי לובש בגדים כפולים זה על זה, וגם שתי גלימות וגם פרווה אחת. אך נכמרו רחמי עליהם. תכף פשטתי את כל מלבושי העליונים החמים, והלבשתים בהם. ואחזור אל ביתי ואלבש בגדי שבת, כי אין לי בגדים אחרים יתרים על בגדי, והנך רואה עתה כי לבוש אני בבגדי השבת..."

מיד נישקו האר"י על ראשו, ויאמר לו: "ודאי מצוה גדולה ונפלאה עשית, ובעבור זו המצוה, זכית שנתלווה והתחבר עמך התנא הקדוש רבי פנחס בן יאיר, שנהג תמיד לפדות שבויים ולגמול חסדים טובים עם אומללים ונדכאים". (ספר 'בניהו', חולין דף ז':).

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.