ראי ראי שעל הקיר, מהי התחפושת המקורית בעיר?

פעם היה קל לחפש ילדים. אסתר המלכה או מרדכי היהודי, שוטר וחייל, אחות וציירת. גם עם הילד הבעייתי שרצה להיות אוגר סיבירי הסתדרו יחסית מהר: שכנעו אותו שתחפושת של ארנב היא בדיוק אותו דבר, אם רק מקפלים קצת את האוזניים. רוב התחפושות הגיעו מקרובי משפחה וחברים שילדיהם גדלו, ואם קנו פה ושם תחפושת היא נלבשה במשך שנים רבות, אם צריך בווריאציות שונות. ("מה פתאום אותה תחפושת? שנה שעברה היא הייתה כלה, לפני שנתיים היא הייתה מלכת אסתר, השנה היא מלכת השבת!").

והיום? עזבו את העבדה שתחפושת ליומיים עולה יותר ממה שהוצאתם על שמלת השבת של הילדה. עזבו את זה שמציפים את תיבות הדואר בעלוני פרסום שגורמים לילדים להזיל ריר. נניח בצד אפילו את אופנת התחפושות כמו 'סמי הכבאי' שאין לך שום סיכוי למצוא בארגז התחפושות הישן של דודה שמחה.

לא. מה שבאמת משגע אותי זה שגעון התחפושות המקוריות. פעם, כשילד מחופש היה חולף מולך ברחוב, ידעת מיד למה הוא התחפש. מקסימום, חשבת שהוא כהן גדול והוא תיקן אותך שהוא אהרן הכהן, אבל זה באמת, איך אומרים, בקטנה. היום, כשאני והילדים צועדים בחוץ בפורים, כולנו שולחים מבטים תוהים בדמויות החולפות סביבנו.

"אימא, למה הילד הזה התחפש?"

מסכה של גולגולת, כנפיים, גלימה עליה מודבקים עלי כרוב. "התחפשת לפיראט צמחוני עם כוח-על?" אני שואלת את הנער, שנועץ בי מבט נזעם מאחורי המסכה. "התחפשתי לראש כרוב!" הוא מטיח.

"אימא, למה הילד הזה התחפש?" (צילום: פלאש 90)

"למה יש לך כנפיים?" מצייצת הבכורה שלי.

"כרוב זה מלאך", אומר האינטליגנטי, ופורש מאתנו בבוז.

או קחו את החברה של הבכורה שלי, שבאה אלינו כל בוקר ללכת איתה לבית הספר. בבוקר המסיבה היא הופיעה בדלת עם פרצוף מאופר שגרם לה להראות כאילו פיתחה מחלת עור מזעזעת במיוחד, כובע בצורת חריץ גבינה צהובה, וגלימת-בריסטול משולשת, עליה הודבקו המון מדבקות צבעוניות, גם כן בצורת משולש. היא, לפחות, הייתה יותר מנומסת מהראש כרוב. "אני משולש פיצה," הסבירה מיד.

מילא שאני אף פעם לא יודעת להסביר לילדים שלי את התחפושות שאנחנו פוגשים, מה שבאמת מטריד זה הילדים שבעצמם לא יודעים להסביר למה הם התחפשו. בדרך לקריאת המגילה של ליל פורים, פגשנו את השכנה מלמטה, זאת שידועה ביצירתיות שלה (היא הפסיקה לשלוח לי משלוחי מנות – אני אף פעם לא מבינה את הקונספט, ולכן, כנראה, לא מחמיאה לה כראוי) עם ארבעת ילדיה משתרכים אחריה בפרצופים מהורהרים. הגדולה התחפשה לאסתר המלכה. השני לבשה פלקט בצורת כד, השלישית עטתה בד מכוסה שרבוטים וכובע בסגנון דומה, והרביעי לבש תלבושת שרד כלשהי והחזיק בידו מגביר-קול. "חיפשתי אותם השנה ביחד", צהלה השכנה לעברי. "מנחשת למה?"

"היא אסתר", הצבעתי. "והוא? והיא? והוא?"

"הוא כד, היא קישקוש, הוא כרוז מלכותי!" היא פנתה בגאווה לרביעייה. "תספרו למה התחפשתם!"

הילדים החליפו מבטים תוהים. לבסוף פצה הכד את פיו. "התחפשנו למישהו שעושה סתם רעש".

"איסתרא בלגינא קיש קיש קריא!!" תיקנה האם בזעף. "כמה פעמים אני עוד צריכה לחזור אתכם על זה? אתם צריכים להגיד את הניב הארמי המקורי, לא את הפירוש! בואו נשנן את זה שוב".

היא העמידה אותם בשורה לחזרות, אנחנו נמלטנו. מאוחר יותר, בבית הכנסת, בלגינא השאיל מהבן שלי את כובע השוטר וקיש קיש התחננה להחזיק את שרביט הכוכב של מלכת הלילה. הזמנו אותם לבוא אלינו מחר, כשאימא שלהם עסוקה במשלוחי מנות יצירתיים, ולמדוד תחפושות נדושות ומשעממות מהארגז שלנו. לא קלים חייהם של מחופשים מקוריים.