כיצד השקיט ה'בן איש חי' את הקטטה שנגרמה בעקבות הזכות בפדיון הבן?

סיפר רבינו יוסף חיים (שו"ת תורה לשמה סי' רמ"ח) מעשה שהיה כך היה במדינת בבל.

בעיר אחת היו מקדמת דנא מריבות בין הכהנים שבה. על מה התקוטטו? על הזכות במצות הפדיון של הבכורים! זה רוצה לזכות במצוה (וכמובן אף בחמשה סלעים!), וגם זה רוצה, והיו באים לידי קטטות ומריבות, דבר שגרם לחילול השם נורא, רחמנא ליצלן.

התכנסו ראשי הקהל וחכמיה, והוחלט לתקן תקנה שתביא לשלום בין הכהנים: הרב הראשי של העיר יערוך הגרלה ובה ייקבע מי יהיה ראשון בזכות לפדיון, ומי יהיה שני וכן הלאה. דהיינו, מי שיצא בגורל ראשון - הוא יקח את כסף הפדיון של הבכור הראשון שייוולד לאחר ראש השנה, ואין רשות לאבי הבן לפדות בנו אצל כהן אחר! כי הבכור הראשון של אותה שנה הוא חלקו של הכהן שיצא ראשון בגורל! וכן בכור השני הוא חלקו של הכהן שיצא שני בגורל, וכן על זה הדרך...

כל הכהנים הסכימו וחתמו על הסכמה זו וקבלוה עליהם בכל תוקף, ובזה נעשה שלום ביניהם!

ויהי היום, בתחילת השנה, ותלד אשת אחד מבני העיר תאומים - ב' זכרים, אלא שלא היה ידוע מי מבין השנים יצא ראשונה[1]. חלף שבוע נוסף וטרגדיה איומה נפלה על המשפחה: אחד התינוקות מת, בר מינן. 

מאחר ומת הוולד תוך שלושים יום מלידתו, על פי הדין נפטר האב מן הפדיון, משום שקיים ספק שמא הבכור הוא זה שמת, והמוציא מחבירו עליו הראיה, דהיינו, על הכהן להביא ראיה שהמת לא היה הבכור, ורק אז רשאי ליטול את כסף הפדיון. ולפיכך למעשה לא עשו לתינוק שנותר בחיים פדיון.

כעבור מספר ימים, נולד בכור (ודאי) אצל אדם אחר, ששמו היה שמעון. בא ראובן, שהיה הכהן שיצא ראשונה בגורל, וביקש לפדותו, וכאן ניתקל בסירוב מצד אבי הבן. "אין אני מחוייב על פי ההסכמה לפדותו אצלך", טען האב, ונימק: "יען כי אתה חלקך היה הבכור של אדם פלוני שנולדו לו ב' זכרים תאומים, ואני אומר שזה הבן שנשאר חי - הוא הבכור! ועדיין הוא קיים. לֵך וקח הפדיון שלו! ואם תאמר לא כן (אלא הבכור הוא זה שמת), הבא ראיה שהבכור מת ואז אתן לך את זכות הפדיון!..." 

באמור שמעון כן, בא הכהן השני, גבריאל, בכדי לקבל את הפדיון, שכן כעת הגיע תורו. ויען אבי הבן ויאמר לו: "אין אני מחוייב ליתן לך הפדיון, יען כי אני אומר שהפדיון של אבי התאומים הרי הוא שייך לכהן הראשון (ראובן), מכיון שאותו אחד מן התאומים שמת היה הבכור, ונמצא כי בני הנולד לי - הוא חלקו של ראובן..."

והנה, המשיך אבי הבן לדחות ולהתל בכל אחד מאלו הכהנים, הראשון והשני, ומה היתה מגמתו?- ליתן הפדיון לחבירו הטוב - 'יצחק כהן' (שהיה מאוחר ברשימה), באומרו כי מאחר שאין אחד מן הכהנים יוכל להכריחו ליתן לו הפדיון על פי ההסכמה, ממילא נשאר הדבר תלוי ברצונו, ורשאי ליתן הפדיון לאשר יחפוץ!

שלחו ראשי הקהל לרבינו יוסף חיים: ואנחנו לא נדע מה נעשה לאיש הזה לבטל דחיותיו ופלפוליו אלו, יען כי בזה יתערבב כל הסדר של אותה שנה, ועתה הבאים אחריו כל אחד ואחד יוכל לעשות דחיות כאלו, ויפלו בזה קטטות ומריבות כבראשונה. והרי הזהירתנו התורה: וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ (במדבר י"ז, ה'), ולמדו מכאן רבותינו[2], כי כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, על כן יהי נא חסדו להאיר עיניינו ושכרו כפול מן השמים!

תשובה

רבינו יוסף חיים העלה ארוכה לבעייתם של בני העיר על פי פתרון מבריק שאותו מצא בדברי הגמרא בכתובות (צ"ד:), וכדלהלן:

מספרת הגמרא[3]: הנהו תרי שטרי דאתו לקמיה דרב יוסף מעשה בשני שטרות של מכר על אותה שדה (שנמכרה לשני אנשים) שהובאו לפני רב יוסף, חד הוה כתוב "בחמשא בניסן", וחד הוה כתוב ביה "בניסן" סתמא באחד מהם היה כתוב כי השטר נכתב בחמשה בניסן, ובשני היה כתוב בניסן סתם, בלי יום החודש, וכל אחד מן הלקוחות טוען כי שטרו קודם.  

אוקמיה רב יוסף לההוא דחמשא בניסן בנכסים - רב יוסף העמיד בנכסים את בעל השטר של 'חמשה בניסן'. אמר ליה אידך - אמר השני לרב יוסף: ואנא אפסיד? - ואני אפסיד? כלומר, מפני מה איני נוטל כלום! אמר ליה רב יוסף: את ידך על התחתונה, אימא בר כ"ט בניסן את - יש לומר שזמנך הוא עשרים ותשעה בניסן, היום האחרון של החודש, מכיון שלא נאמר בשטרך אלא סתם בניסן, ואילו הלקוח האחר זמנו מפורש בשטר, ולכן הוא זוכה ולא אתה!

אמר ליה אותו לקוח שהפסיד לרב יוסף: ונכתוב לי מר - מאחר שהפסדתי את השדה, וכבר שילמתי עליה, אנא יכתוב לי כבודו טירפא מאייר ואילך - שטר "טירפא", היינו שטר שאוכל לטרוף בו את דמי המכר ששילמתי לבעל השדה מלקוחות שקנו ממנו מאייר ואילך, שהרי הזמן של שטרי הוא לכל המאוחר בסוף ניסן, והלקוחות שקנו נכסים מבעל השדה לאחר מכן נכסיהם משועבדים לאחריות מכר זה. אמר ליה רב יוסף: אינני יכול לכתוב לך טירפא כזה, כי יכלי למימר לך  - הלקוחות שאתה בא לטרוף מהם יכולים לומר לך: את, בר חד בניסן את - יתכן שזמנו של שטרך באחד בניסן היה, ונמצא שבאמת היה שטרך קודם לשטרו של הלוקח השני (שנכתב בו בחמשה בניסן), ושלא כדין הוא שנטלה ממך, וממילא אין אנו חייבים לשלם לך כלום!

ומסיימת הגמרא: מאי תקנתיה? - מהי תקנתו של אותו לוקח? כיצד איפוא יכול הוא בכל זאת לטרוף מן הלקוחות את דמי המכר? נכתבו הרשאה להדדי - יכתבו שני הקונים "הרשאה" זה לזה, כלומר שיבקש בעל השטר של ניסן סתם מחבירו (בעל בשטר של חמשה בניסן) לתת לו את שטרו ולכתוב לו שטר הרשאה (שליחות) לטרוף מן הלקוחות בשבילו, וכשיבוא עכשיו לטרוף מן הלקוחות את דמי המכר שהפסיד, אם יאמרו לו: אתה זמן שטרך באחד בניסן היה, יאמר להם: אם כן אני בא לטרוף את דמי המכר של הלוקח השני, שזמנו בחמשה בניסן, שכן יש לי הרשאה ממנו לטרוף בשבילו, ואני בא מכחו, ואם יאמרו לו הלקוחות: הלוקח השני קדם לך, שאתה זמנך בכ"ט בניסן, יאמר להם: אם כך אני בא לטרוף מחמת עצמי. ונמצא שלא יוכלו הלקוחות לדחותו.

מעתה, אמר הבן איש חי, אף בנידון דנן, אין תקנה לזה העניין אלא על ידי "הרשאה", דהיינו, שיכתוב הכהן השני הרשאה לכהן הראשון, ויפדה הכהן הראשון ממה נפשך: אם יטען אבי הבן כי הפדיון שלו נמצא אצל אבי התאומים, יאמר לו כי הוא בא בשליחות הכהן השני, ואם יטען כי טרם הגיע תורו של השני מאחר והמת מבין התאומים היה הבכור (וממילא הכהן הראשון עדיין לא ממש את זכותו), על זה ישיב הכהן הראשון: אם כך, כעת אני בא מחמת עצמי...

וסיים הבן איש חי: והיה זה שלום ואל שדי ה' צבאות יעזור לי. כ"ד הקטן יחזקאל כחלי נר"ו[4].

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.