השבת שחרקה

את המילה "חבֵל" אין מזכירים בביתו של התלוי.

כאשר קוראים בשבת בפרשה שמאזכרים בהם בעלי מומים, כמו עוור, פיסח, חיגר וכו מקפידים הגבאים שלא להעלות בעלי מומים אלה לתורה באותה עליה. למנוע מבוכות. למנוע את הצביטה בלב, כדי שחלילה תחושה של עצב לא תזרום באוצרות הווייתם, וטענה או טרוניה לא יתעוררו כלפי מעלה. ופעמים זה ניסיון שקשה לעמוד בו.

***

זו היתה אמורה להיות שבת נפלאה. בכלל, כאשר נפגשות מספר משפחות הקשורות זו לזו, האוהבות זו את זו, באווירה שבתית-מלאכית, הרי שהאור הקורן מפניהם של האורחים נשגב הוא ועליון. הזמירות, חידושי התורה, צחוקם של הזאטוטים, ההילה הבוקעת מן הנרות, והקסם השבתי העוטף את כולם באדרת קורנת של אחוות אחים.

ברוך ששם חלקנו עם שומרי שבת.

הזוג אבריימי וציפורה מגדלי הם מארחים למופת. הם יודעים לפרוט על הנימים הכי דקים של אורחיהם, ולהעניק להם תשומת-לב מירבית אף פעם לא על חשבון של האחר. אבריימי כמו טייס-לוליין, מנווט את שולחן השבת של אורחיו במיומנות מירבית. הוא מעביר את שרביט דברי התורה, החידושים, הפיוטים מאורח למשנהו, מזאטוט לבן-ישיבה, תוך שליטה מרתקת ביושבים כך שכל אחד הרגיש הכי חשוב, הכי אהוב, הכי מוצלח, בבחינת כל מה שטרח בעל הבית, בשבילי טרח.

רעייתו של אבריימי ציפורה מגדלי יועצת-מס במקצועה, ואם לששת ילדיהם, היא אשה רגישה לזולת, המעניקה מעומקי טוהר לבה חופנים של אהבה ועצות טובות לחברותיה, כך שהאורחות במחיצתה שאבו לתוכן מלוא חופנים של אמונה, עידוד ובטחון בשם.

בקיצור, שולחן השבת של משפחת מגדלי עיצב ומעצב משפחות רבות ברוחניות זכה, באהבת התורה, ובהמון שלום-בית. בית מבורך. ירבו כמותו בישראל.

***

אבל השבת המדוברת שלנו, חרקה. הו, הו, עוד איך חרקה, כמעט עד שפך דם. שבת שפערה פצע עמוק בלבה של אורחת חשובה. לא חלילה, שלא תטעו, הדברים נעשו מבלי שים לב, ממש בלי כוונה. ללמדנו שפגיעה אנושה ביציר נברא היא לא פחות עגומה ואיומה, כשהיא נעשית מבלי לתת דעת על כל מילה ומשפט שמוציאים מן הפה. אוי המילים המילים. אוי סכינים סכינים.

***

שיח ארבע הנשים סביב שולחן השבת נסוב סביב גידול הילדים. פה ושם השמיעה גב מגדלי עצות חינוכיות מנסיונה. בין לבין שוחחו על החרדה מן הלידות, על הטיפול בעוללים בני יומם. למה להרחיב, בשיחה כזו באווירת שבת קסומה, יש לכל אחת, בפרט זו שבקרוב עומדת להביא צאצא נוסף לעולם, סל של חוויות, רעיונות ונסיונות לשתף בהם את חברותיה.

מה אמרנו? שיח של ארבע נשים. טעות. רק שלוש נשים שוחחו. הרביעית, מיכל בן סימון שתקה. היא רק הקשיבה, והביטה בעין רוויית קינאה נשית בחברותיה הטובות, שעוללים וילדים נטפלו אליהן מעת לעת. רעיונות ההזנה, החנוך, הענשה, לא חילחלו אליה. מדוע? כי מיכל בן סימון ע-ק-ר-ה. מזה 12 שנים שבעלה הרב רחמים בן סימון והיא מעתירים לקב"ה ומבקשים ברכות מגדולי הדור, אך עדיין הבשורה מתעכבת.

הסעודה הראשונה של ליל שבת היתה קשה עליה מנשוא.

גם בסעודה השניה נסובה השיחה שוב אודות עולמם של התינוקות, הילדים והמעקב הרפואי אחר התקדמות הריון וכו וכו.

כאן היא כבר קרסה. מיכל רצתה שהאדמה תפער את פיה, וכבלועי קורח גם היא תיעלם. אך אף אחת לא הבחינה במבוכה ובשברון לבה. הנשמה שלה התרסקה כמו חלון זכוכית דקיק שיידו עליו אבן, אבל את רעש הרסיסים חברותיה לא שמעו, הן היו עסוקות בשלהן.

לסעודה השלישית היא לא הגיעה. היא פשוט חשה, שאם תשב ותשמע את אותה שיחה, יצטרכו לאסוף אותה רסיס אחרי רסיס כלקוט ביצים עזובות.

***

חסרונה של מיכל – בסעודה השלישית – בלט. בעלה הרב רחמים היה נבוך. גם הוא לא ידע מדוע אשתו נעדרת מן הסעודה. המארחת גב מגדלי החלה לחשוד. החיישנים שלה התעוררו... קצת מאוחר מדי, שמא נפגעה האורחת???

מיד אחרי ההבדלה היא התקשרה לידידתה מיכל. אך זו התחמקה מלענות. היא לא פסקה מלחייג, ורק אחרי חצות מיכל ענתה. הנה לפניכם המונולוג המצמרר.

"תביני אותי ציפורה, אני יושבת ביניכן ומה שאני שומעת זה ילדים, הריון, חינוך, תינוקות, מוצצים. אני לא מלאך, אני מקנאה. גם אני רוצה לחבוק בן. השיחות שלכן פצעו את בשרי וכתשו את נשמתי, זו היתה שבת שחורה בשבילי, איומה ונוראה. את אשה חכמה, בהרצאות שלך בפני נשים דיברת לא פעם שאין מזכירים את המילה חבֵל בבית התלוי... שכחת? שתדעי לך, מיד אחרי הסעודה השניה יצאתי החוצה, בעלי נשאר איתכם. הלכתי את הדרך הארוכה לביתי בוכה. בוכה ובוכה. דיברתי כל הדרך עם הקב"ה. אמרתי לו: אבא שבשמים, אני מקנאה בהן. גם אני רוצה להרגיש כבר אמא. האמן לי ריבונו של עולם, אני בוכה ומקנאה, אבל אני מתחננת לפניך שלא יאונה להן, ולא לילדיהן כל רע. חס ושלום, זו לא קינאה של עין הרע. זו קינאת סופרים. אל תשתמש – אבא – בדמעות שלי – להעניש אותן. הן אמנם היו חסרות רגישות, אבל לא מרוע, הן נשים טובות, אני מכירה אותן.

"אחר כך הלכתי לידידה טובה שלי גב מרגלית פריפז. את מכירה אותה. היא בת קרוב ל-50, והיא מעידה על עצמה שאפסו סיכוייה ללדת. גם היא עקרה. השיחה עם מרגלית היתה עבורי כמים צוננים לנפש עייפה. אילמלא מילות הניחומין שלה, לא הייתי מסוגלת לשוחח איתך.

"תשמעי מיכל, אמרה לי מרגלית, אנחנו עקרות, אבל אנחנו בחרנו בעקרות הזו, ולכל הנלווה אליה. דעי לך, בטרם ירדה נשמתינו לעולם הזה, ניצבנו בפני בית דין של מעלה, והסבירו לנו בצורה נהירה וברורה, שהתיקון שלנו בעולם העשייה, הוא לסבול שנים רבות של עקרות. לסבול עלבונות, עקיצות, להרטיב כריות בלילה מבכי אין סופי. לשבת בשיחות סלון עם חברות, ולהקשיב לעולמן המורכב של אמהות, אבל עלינו נגזר לא להיות אמהות, ואנחנו בחרנו בכך מרצוננו הטוב. וזה הדבר הכי טוב ומושלם עבורנו, ואבינו שבשמים יודע ואף הראה לנו שם בגנזי מרומים, כי רק כך נרוויח את השכר המגיע לנו ונתקן את הטעון תיקון. יתרה על זאת, יש נשים שבאות לעולם בשביל תכלית אחרת. הן מקדישות עצמן לקרוב רחוקות, להכנסת אורחים, להשפיע חסדים והארת-פנים. הנה את מיכל גננת רגישה וטובת-לב, יש לך 30 ילדים צדיקים שאת מעטירה עליהם חן ואהבת אלוקים והלכות כיבוד הורים. הנתינה הזו בחיינו, היא הפירות, היא הילדים שאנו מביאות לעולם. ואנו כמובן מאמינות בכך בכל נימי נפשנו. אל תבכי מיכל, אין כאן מקומו של בכי. תתחזקי, תאמיני שיש בכוחך לסבול ולספוג את הנסיון הקשה והמר הזה. ויתירה על זאת, בהחלט יתכן שאם תעמדי בו באהבה, ואפילו בשמחה, ותוכיחי לקב"ה שקיבלת את הגזירה בהשלמה, תזכי למתנת פרי הבטן. במילים חמות אלה, החייתה אותי גב פריפז, הנשימה אותי ועוררה בי תעצומות נפש לשוחח איתך. סליחה ושבוע טוב. סליחה, לא התכוונתי...".

***

הגב ציפורה מגדלי נפרדה בחמימות מידידתה מיכל, ופנתה להדליק נר של מוצאי שבת. ומול הנר הדולק לחשה: "ריבונו של עולם, קיבלתי כרגע את המוסר הכי נוקב בחיי. הייתי שותפה לשפיכות דמים, מבלי משים. אנא קבל את שברון לבי, את אנחתי, את תשובתי, לטובת פקידתה של מיכל בת רחל".