גבאי שהזמין נהג מונית כדי שישלים מניין

ביישוב קטן בגליל העליון, מידי יום ביומו מתארגנים קבוצת יהודים לתפילה בבית הכנסת המקומי. מניין זה מצומצם מאד, כך שחסרונו של אחד החברים יכל להביא לביטול התפילה בציבור.

ביום מן הימים, הגיעו לבית הכנסת תשעה יהודים בלבד, ואחר זמן רב של המתנה החליטו שמחמת האונס יתפללו ביחידות[1]. בראות הגבאי שתפילת הציבור הקבועה עומדת להתבטל, החליט לנקוט יוזמה. מה עשה? הכריז בפני חבירו: "רבותיי, המתינו עוד מספר רגעים, אני יוצא להביא את הצענטע'ר (העשירי)". לעגו לו החברים: "הלא אף אם תברא אדם באמצעות 'ספר יצירה' - כבר נפסק כי לא ניתן לצרפו למניין..."[2].

האיש יצא לחוץ, נטל את הטלפון-הנייד, והתקשר ל...תחנת מוניות! "אני צריך מונית באופן דחוף..."

ואכן, הגיע הנהג כעבר רגעים מספר, "להיכן בבקשה", שאל את הגבאי, והלה השיב: "איני צריך לנסוע לשום מקום. ברצוני לבקש מכבודו להפעיל את המונה ולהיכנס לבית ה' על מנת להשלים לנו מניין". הנהג נענה להצעה בשמחה ונכנס להשתתף בתפילה. לאחר התפילה אף התבקש האיש להישאר ללימוד "חק לישראל" וקדיש דרבנן, וניאות בשמחה ללמוד עם המתפללים, בו בזמן שהמונה ממשיך לעבוד.  

המונה הראה כי התשלום הוא: 135 ש"ח!

וכאן פנה הגבאי אל חבריו ודרש מכל אחד לשלם את חלקו, דהיינו 15 שקלים. אך הציבור מיאן להשתתף עמו, "הלא לא אנו הזמנו את המונית, ואף לא ידענו שזה נהג מונית, ולכן תשא אתה בהוצאות!..."

שלחו בני היישוב לשאול את מו"ר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א: ילמדנו רבינו, עם מי הדין? האם ישלם הגבאי את מלא הסכום או שמא ישתתפו כל משתתפי המניין בתשלום?    

תשובה

"לא הגבאי ולא חברי המניין ישלמו"! השיב מו"ר שליט"א. אלא מי בכל זאת ישלם?... "התשלום יושת על אותו אחד שהתרשל וביטל את התמיד..."

ומעתה ניגש לביאור הדברים: 

נאמר ברמ"א (או"ח סוף סימן נ"ה): במקום שאין מנין תמיד בבית הכנסת כופים זה את זה בקנסות שיבאו תמיד מנין לבית הכנסת שלא יתבטל התמיד[3], ומקורו מתשובת הריב"ש (סימן תקי"ח), שכתב: מעת הוסר קרבן התמיד היה כופר נפשותינו לכלה הפשע ולהתם חטאת בעבודתנו... עבודה שבלב זו תפלה, ומעת גלה כבוד מבית קודשנו ותפארתנו הנה בית תפילה יקרא 'מקדש מעט'. ונאספו שמה נדיבי עמים עם אלוקי אברהם לתת כבוד לשמו, ונקדש בכבודו לקיים מה שנאמר 'ונקדשתי בתוך בני ישראל'. ועתה הוגד לי ושמעתי יש ביניכם קצת אנשים, אחרי בצעם לבם הולך, משכימי בבוקר שואגים לטרף, יסובו עיר למלאכתם ולא יתנו לב ללכת בית התפילה... ולבקש מאל אכלם, ובסיבתם נתפרדה החבילה... תזהירו בהם והודיעום מה שאמרו חז"ל (בברכות דף ו'): אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, אימתי עת רצון? בשעה שהציבור מתפללים (ברכות דף ח'), אין הקב"ה מואס בתפלתם של רבים. כל מי שיש בית הכנסת בעירו ולא נכנס שם להתפלל, נקרא שכן רע. ואין צריך לומר באלו שהם צריכים להשלים לעשרה... ושימו קנס ביניכם, מפשוט או שני פשוטים, למי שלא יהיה בכל יום בבית הכנסת בשעת הנץ החמה... עד כאן לשון קדשו.

ואמר מורינו הרב שליט"א, שהלא הדברים קל וחומר, אם קונסים את מי שלא מגיע בכל יום לתפילה "למען יהיה כל אחד ואחד זריז להיות שם", כל שכן שאותו אדם שבגללו לא היה מניין, חייב לשלם את דמי הנהג שהגיע תחתיו, וגם יהיה לו קצת כפרה שהרי בזה שכר אדם במקומו[4].

אולם במקרה שלא הגיע בן היישוב מחמת אונס, בודאי שאין לקונסו[5], ובזה הכריע מורינו הרב כי יש להטיל את התשלום על כל משתתפי המניין, וכשם שנפסק בשולחן ערוך (חושן משפט סימן קס"ג ס"א) כי כופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית הכנסת, כך גם בנידון דידן ניתן לכפות על התשלום עבור התפילה בציבור, ובפרט שמדובר בסכום כה מועט עבור כל נפש.

* * *

מסר את כל כספו כדי לא להפסיד תפילה במניין

נסיים במעשה נפלא שספרו מורינו הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל:

מעשה במקובל האלוקי רבינו מרדכי לבטון זצ"ל, אב בית דינה של ארם צובא, שכאשר הזקין ואפסו כוחותיו, לא יכול היה להשכים ולהעריב לבית הכנסת. ביקש מאנשי קהלו שיארגנו מניין אנשים שיבואו לביתו בוקר וערב כדי שיוכל להתפלל בציבור. עשו כן, והיו מתכנסים בבית הגאון הצדיק ומתפללים במחיצתו.

יום אחד, בעיצומו של החורף, ירדו גשמי זעף והמתפללים לא הגיעו. הצטער אותו צדיק צער רב, ואמר למשמשו נושא כליו: "הואל נא בטובך ותכנס את האנשים לתפילה". עשה המשמש רצון הצדיק, יצא בגשם השוטף והתדפק על דלתות בני המניין. כעבור שעה ארוכה שב לבדו. אמר: "הציבור מאן לבוא ביום סגריר כזה. כולם הודיעוני שהיום יתפללו ביחידות בביתם".

אמר הצדיק: "יודע אתה שאיני עשיר, אבל בימי חיי צברתי פרוטה לפרוטה, חסכתי פתי מפי ואספתי מעט כסף כדי לשלם בו לחכמים שיבואו לביתי אחר פטירתי וילמדו לעילוי נישמתי. קח איפוא את כספי האחרון אשר הכינותי לאחר אריכות ימי ותציע לכל המתפללים תשלום הוגן, כדי שיבואו להשלים את המנין בביתי!..."

הלך המשמש ועשה כדבריו. שמעו האנשים עד כמה יקר וחשוב עניין התפילה בציבור בעיני החכם, שהפקיר לצרכו את הכסף שייעד ללימוד לעילוי נשמתו - ובאו כולם בגשם השוטף, מבלי לקחת שום תרומה. בהתפעלות סיפרו את הסיפור מפה לאוזן, וידעו כל בני הקהילה כמה יקר וחשוב הוא עניין התפילה בציבור, וכמה יש להקריב בעבורה - כי שווה ונעלה היא הרבה יותר מכך! (מעיין השבוע).

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.