עוּף גוזל – מאמר לפרשת ויקהל-פקודי

רבים מבני האדם דמיינו את עצמם לא פעם שהם בעלי כנפיים. כשחושבים על כך, יתרון גדול יש בהן. הן פותרות את בעיית פקקי התנועה, עומסי הרחוב, ובכלל – חוויה גדולה יש להביט על העולם ממעוף הציפור. מן הסתם, זמן רב היה נחסך לו היו לנו כנפיים. אפילו אם נצרף רק את זמני  ההמתנה למעלית ואת זמני העלייה והירידה בחדר המדרגות במשך כל החיים, ניווכח שהצטבר זמן רב שהלך לאיבוד, דבר שהיה נחסך מאתנו, לו מסוגלים היינו להגיע מהקומה העליונה לרחוב ולהיפך, בפרק זמן של שניות ספורות, כמו כל ציפור מצויה.    

נכון לרגע כתיבת שורות אלו, דמיון זה נשאר בגדר חלום. לפחות בשנים הקרובות, לאדם לא יהיו כנפיים, למרות שבלתי ניתן לדעת מה יקרה בעתיד.

אם אין אנו מצליחים להתקין כנפיים לגוף, הבה נתקין כנפיים לנפש. לְמה הכוונה?

חכמים במדרש (שמות רבה כה, יא) מביאים את המשל הבא:

"משל לחסידה שהייתה יולדת בעפר הארץ, והיו העוברים והשבים דשים אותה ומאבדים אותה. מי גרם לה (מי גרם שביציה יופסדו)? על שהייתה יולדת בארץ. משתעלה למרום ותלד שם – אין בריה מזיקתה, והיא משחקת מן הכל". כלומר, לחסידה (ולעופות נוספים) יש "פריווילגיה" – להטיל את ביציה ולבנות את קינה במרומים. שם, במרומי העצים ובצריחי המגדלים, החסידה וגוזליה מוגנים הרבה יותר מאשר על העפר. מי מוותר על פריווילגיה שכזו?

אחד מארבעת היסודות מהם מורכב האדם, הוא יסוד העפר. ישנם אנשים בהם שולט יסוד העפר יתר על המידה, והוא מעכב אותם מלהתרומם מעל הדברים הקטנוניים שבחיים. 

האפקט המרכזי של יסוד העפר היא מידת העצלות.

השפעת העצלות איננה רק במישור המעשי, אלא גם במישור המחשבתי - היא מונעת מהאדם את כוח הריכוז, ובולמת את כוח המחשבה.

נדמיין לעצמנו אולם גדול, אשר מותקנות בו מאות נורות דולקות. לכל נורית יש מתג משלה, אולם יש כפתור ראשי אשר מסוגל לכבות את כל הנורות בבת אחת. ברוחניות, הכפתור הראשי המשתק את כל המערכות, היא מידת העצלות.

אחת הדוגמאות למפסידי הזריזות, נמצאת בפרשתנו.

הפרשות האחרונות בחומש שמות מתארות את בניית המשכן. התורה מדגישה, שהעם כולו התנדב והביא מתוך רצון את כל החומרים הנדרשים לבנייתו. נשיאי השבטים, הביאו את אבני השוהם ואבני המילואים – "וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן" (שמות לה, כז). 

הנשיאים הביאו נדבה רק עבור בגדי הכהונה ולא עבור המשכן עצמו. מדוע? רש"י מביא את דברי המדרש: "כך אמרו נשיאים, יתנדבו צבור מה שמתנדבין, ומה שמחסרין - אנו משלימים אותו. כיון שהשלימו ציבור את הכל, שנאמר 'והמלאכה הייתה דיים', אמרו נשיאים, מה עלינו לעשות? הביאו את אבני השוהם... ולפי שנתעצלו מתחילה, נחסרה אות בשמם. 'והנשאם' כתיב (ללא האות י)".

יש להבין, לכאורה, הרי זו נדיבות גדולה מה שהנשיאים עשו. הם לקחו על עצמם שכל מה שיהיה חסר למשכן, הם ישלימו. משל למה הדבר דומה? אדם רוצה להעניק מתנה לזוג שמתחתן. הוא חושש שהמתנה תהיה מיותרת, אז הוא מציע לזוג – מה שיחסר לכם אני אשלים. לכאורה אין נדיבות לב גדולה מזו. זו בדיוק מחשבת הנשיאים, לא לתת מה שנוח להם לתת אלא להשלים את כל החסר... אולם למרות זאת, בורא עולם מעיד בתורתו, שביחס לרום דרגתם של גדולי אומה אלו, השתרבב אצלם שמץ ממידת העצלות, וזו הסיבה האמתית לכך שהם לא התנדבו בהתחלה יחד עם כל העם.

משימות רבות מוטלות על האדם, והוא מתרץ לעצמו תירוצים מדוע הוא אינו מבצע אותם. אולם כשהוא מתבונן באופן אובייקטיבי, הוא מגלה שהסיבה האמתית לעיכוב היא מידת העצלות, והעצלות "בונה בניינים באוויר" ומעניקה סיבות לרוב להצדיק את עצמה.

עלינו להפיח את נשמת החיים בתוכנו, לדעת שכן! אנו יכולים. יש לנו כנפיים! הכנפיים הן הזריזות, היוזמה והמעוף, והידיעה שאם נרצה באמת – נצליח להשיג כל מה שנרצה. מה שצריך הוא פשוט – לקום ולעשות.

היפך העצלות היא לא הזריזות, אלא הכרת רוממות הנפש. הידיעה והאמונה בכוח נשמת החיים שבאדם.

הבה נפרוש כולנו כנפיים...