נותנים לך? תיקח! – רווח מול הפסד בפרשת השבוע

"בכמה תהיה מוכן למכור לי את השטח הזה?" שאל רוני, יזם עסקי מבריק וצעיר, את הקשיש התימני שחלש על שטח נטוש במיקום שתוך מספר שנים יהפוך להיות חלק ממרכז העיר. במרכז השטח שכן בית מט לנפול וסביבו צמחיה פראית וערימות זבל.

"לא מוכר", השיב התימני. "מה פתאום למכור?! זה שלי!".

"אבל אני אתן לך כסף רב", הסביר רוני – בלבו הקדיש לרכישה זו עד 3 מיליון ₪ - "2 מיליון שקל ותקנה לך בית נורמלי ויפה", ניסה לשכנע. והקשיש עקשן: "לא מוכר. מה פתאום למכור?"

לאחר שבוע השתכנע התימני. "אם תשטח על הרצפה שטרות אדומים של 200 ₪ עד הבוקר", הפתיע את רוני, "השטח שלך – השטרות שלי". רוני עשה חשבון שזה יעלה לו הרבה פחות מ-3 מיליון, ועמל קשה במשך היממה בהשגת הכסף ובשטיחתו על פני השטח שיושר לפני ימים מספר.

בבוקר מגיע התימני ומזעיף מבט: "לא ככה. השטרות שוכבים. לא שוכבים, עומדים, עומדים"...

* * *

בעת הציווי שמוסר משה לבני ישראל על מלאכת המשכן, הוא אומר להם שנצטווה מפי הקב"ה "וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו את כל אשר ציוה ה'". מדוע נוספה כאן מילת "יבואו", וכי מה היה חסר הפסוק לו נכתב "וכל חכם לב בכם יעשו..."?

הגאון רבי אליהו מווילנא, הגר"א, מבאר דיוק זה על פי פסוק בספר משלי (י, ח): "חכם לב ייקח מצוות, וֶאֱוִיל שְׂפָתָיִם יִלָּבֵט". חלקו הראשון של הפסוק די מוכר וידוע בוואריאציות רבות, אולם מה פשרן של מילותיו האחרונות "וֶאֱוִיל – שְׂפָתָיִם יִלָּבֵט"?

רייזל, אלמנה קשת-יום, שהביאה בעמל כפיים קשה לחם לפי עולליה מדי יום, לא ידעה את נפשה מרוב אושר. היום היא השיגה לילדיה אוצר של ממש. ביצה. ביצה לארוחת הערב. כמה ישמחו ילדיה לגוון את פרוסת הלחם והתה שאכלו מדי ערב בחתיכת ביצה קשה, או אולי תכין להם חביתה...

בדרכה הביתה הספיקה אט אט התלהבותה הזמנית להצטנן, והיא גערה בעצמה: מה איתך, רייזל? הלא אם תאכלו את הביצה לא ייוותר ממנה מאומה תוך מספר רגעים. ברם, אם מוח לך בקודקודך, תבקשי מר' זונדל, השכן, שברשותו שתי תרנגולות, שיסכים להניח את הביצה לדגירה מתחת לתרנגולותיו.

תוך מספר שבועות יבקע ממנה אפרוח, אפרוח שיגדל לתרנגולת, תרנגולת שתטיל ביצים נוספות, מהן תבקענה עוד ועוד תרנגולות, אלו יטילו ביצים לרוב, וחלק מן העופות תמכרי לשחיטה, חלק מן הביצים תתני לילדייך, שכעת יקבל כל אחד מהם ביצה שלמה כל יום(!) ואת יתר הביצים תמכרי.

בצעדי ריקוד, כשכולה מלאת אושר על התכנית הגאונית אספה את ילדיה, בתיאטרליות פרסה את ידיה והסבירה להם בצבעים ורודים – מתעלמת מעיניהם המשתוקקות וחומדות את הביצה היקרה – כיצד ייראו חייהם אם יתאפקו היום מלאכול את הביצה. כקוסם בעת להטוטיו העבירה את הביצה מיד ליד, וכשהגיעה לחלק בו ימלאו אושר ועושר את ביתם, נפלה הביצה ארצה בקול פצפוץ מחאתי...

משל זה, שאמר הרה"ק רבי חיים מצאנז, נחבר לביאורו הנפלא של הגאון הקדוש מווילנא לביאור הפסוק במשלי: "חכם לב ייקח מצוות", כאשר מזדמנת לאדם מצוה כלשהי לעשותה, יזדרז לקיימה כפי אשר משגת ידו באותה העת. בכך ירוויח ויקנה לנפשו עוד ועוד מצוות.

ברם, האוויל, בטוח שכל מצוה צריכים לקיים עם כל החומרות וההידורים. ולכן הוא מתחיל לברר מה ההלכה אומרת בדיוק, כיצד ניתן לצאת ידי חובת כל החומרות גם יחד, וצריכים להגיד "לשם ייחוד" לפני עשייתה, ואף "תפילה שלפני התפילה" מהרבי רבי אלימלך מליז'ענסק...

ובינתיים, עד שהוא עסוק ב"שפתיים", הזמן חולף ועובר, כבר לא ודאי שניתן לקיים את המצוה כתיקונה והוא נכנס לספקות. "יִלָּבֵט". הלבטים הללו גורמים לו בסופו של דבר ל"שב ואל תעשה" והוא יוצא קרח מכאן ומכאן.

* * *

נקודה זו ביקש משה לחדד לעם ישראל: הקב"ה מעניק לכם כפרה על חטא העגל. הוא רוצה שתבנו משכן בו ישרה את שכינתו שנסתלקה מחמת החטא. אבל הוא אינו חפץ שתתמהמהו, הוא מעוניין בזריזות. לכן "וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו". מיד. ללא שהיות.

כי אצל "חכם לב (ש)ייקח מצוות", השטרות אינם שוכבים שטוחים, הם עומדים. חבילות חבילות.