הרבנית ימימה מזרחי: לְכִי – לָך

שתי פרשיות לפנינו: "ויקהל" ו"פקודי" ואנחנו בזמן המאובק הזה שקוראים לו "שלושים יום קודם הפסח". זה פשוט מושג. שלושים יום קודם הפסח היו בודקים את קורבן הפסח ומוודאים שאין בו מום. בשלושים יום האלה נשים היו נועלות את הבית (מה שהיינו חולמות לעשות) וכולם היו יוצאים בדרך לירושלים. פסח דופק בדלת, פִּתְחִי לִי![1] ואין לך ברירה, את חייבת   לפתוח לו.

מה העניין של הזמן הזה?

בפרשות שלנו משה רבנו מקהיל את כל העם ליד המשכן הבנוי. למה להקהיל? ה"שפת אמת" אומר כל כך יפה, שחומש שמות מסתיים כמו חומש בראשית. שניהם מסתיימים במסר של אחדות. בחומש בראשית ראינו קטטות, פירוד ומכירת יוסף, ובפרשה האחרונה יעקב מצווה את בניו על המחלוקת:[2]  "הֵאָסְפוּ", הוא אומר להם. "תפסיקו עם המריבות".

גם בחומש שמות ראינו מחלוקות. חטא העגל, עליו קראנו בפרשה הקודמת, התאפשר רק מפני שכל אחד עשה מה שהוא  רוצה. וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ (מפוזר) הוּא.[3] אז הוא חייב להקהיל ולאחד את בני ישראל כדי להעביר את המסר: די עם המחלוקת.

מה לנו ולמחלוקת עכשיו, ימימה? ערב פסח – דברי מעניינו של יום!

וה"בני יששכר" מחדש לנו שזה, זה עניינו של יום. זה ניקוי החמץ האמיתי, ניקוי החמץ האנושי מהלבבות.

ה"בני יששכר" מביא ממסכת פסחים (אנחנו לומדות תורה עכשיו): בערב פסח, מי שהולך לשחוט את קורבן הפסח, או למול את בנו, או לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו, מה יעשה אם פתאום הוא נזכר שיש לו בבית חמץ? האם עליו לחזור הביתה?

וחז"ל אומרים שאם יש לו זמן, יחזור לביתו ויבער את החמץ. אם אין לו, יאמר בפיו שהוא מבטל את החמץ.

במילים אחרות, יש מצוות שאם לא עושים אותן, ובזמן, עונשן כרת: קורבן פסח וברית מילה לבן.

עד כאן הבנו. אבל מה קשור פה המקרה של האדם שיש לו סעודת אירוסין בבית חמיו (כלומר הוא עצמו מתארס, וחמיו-לעתיד עורך סעודת אירוסין). כי הרי סעודת אירוסין אפשר לדחות. היא לא דחופה ואין בה איסור כרת כמו שחיטת הפסח או ברית המילה. מה דחפתם לפה את סעודת האירוסין?

והתשובה: אמר רבי יוסי: בוא וראה מה גדול הוא השלום, שהוקדש לשני דברים שחייבים עליהם כרת, מילת בנו ושחיטת קורבן הפסח.[4]  וה"בני יששכר" מסכם: וסעודת האירוסין, צריך ללכת אליה משום שלום, שהשלום הוא קירוב הלבבות וה' יתברך יברך את עמו בשלום.

אל תיצור מצב של מחלוקת בשאתה דוחה את סעודת האירוסין שלך בשביל ביעור חמץ. במילים אחרות: הגדול שבחמצים, הנורא שבחמצים, נקרא "מחלוקת". וצריך לבער אותו, ודווקא בערב פסח.

ואכן, קמה עלינו מחלוקת. מחלוקת קורח (אבל בדיוק). כי קורח, איש המחלוקות המפורסם, הגיע למשה רבנו עם השאלה האינטלקטואלית (וזו באמת שאלה של אינטלקטואלים): "תגיד לי, משה רבנו. בשביל מה צריך מזוזה? בית מלא ספרי קודש צריך את הקלף הקטן הזה? לשם מה השטויות המגושמות האלה, שמְגַשְׁמוֹת את הקב"ה ומורידות אותו (כביכול) למקום כל כך קטן? הרי ה' גדול בהרבה מהמזוזה".

מי ששם את המזוזות ללעג פשוט ממחזר את מחלוקת קורח. אבל לא עליו אני רוצה לדבר, אלא על כך שהמזוזה הפכה להיות אייטם חדשותי. בכל מהדורות החדשות מדברים על מזוזה ועל מנשקי מזוזות.

לנגד עיני המסר של רבי ירוחם לווינשטין ממיר: החדשות והאקטואליה תמיד נושאים מסר אלינו, ציבור עובדי ה'. ואני, שמחפשת את המסר, שואלת מה יש בה, במזוזה, שהיא הגיעה לכותרות פתאום? 

מה כתוב במזוזה? "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ".[5]והגמרא מפרשת: שיהא שם שמים מתאהב על ידך.[6] במילים אחרות, אל תקראי "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקיךָ". זה לא מועיל שאת אוהבת אותו לעצמך וזהו. תקראי 'והאהבת את ה' אלוקיך'; שיהא שם שמים מתאהב על ידך.

כך אני רואה את המסר שעולה מהמזוזה ומהחדשות: האם האהבת על מישהו את ה'? ולענייננו, האם אתם, שומרי התורה והמצוות, נקיים? איך אתם מתנהלים במערכת הבחירות הזו – האם נעים לראות אתכם? האם אתם מושכים את העין? האם כשרואים אתכם מבחוץ, מתחשק לנשק אתכם כמו שמנשקים מזוזה?

והתשובה המצערת: לא ממש.

חשוב לי לומר זאת לנשים, מפני שרק נשים מנעו מחלוקת. במחלוקת של קורח, בא קורח לביתו של און בן פלת לקרוא לחברו אולם אשת און בן פלת מצילה את בעלה מהמחלוקת. היא יושבת ליד מזוזת הבית, בכניסה, ואומרת "לבית הזה מחלוקת, לוהטת ככל שתהיה, לא נכנסת. ביתי נקי לפסח".

"חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ" – זו אשתו של און בן פלת,[7] כך אומרים חז"ל, משום שהאישה החכמה הזו פלטה את בעלה מהמריבה כי היא פשוט לא נתנה למחלוקת דריסת רגל באוהלה. וחוכמת הנשים הזו, שבונה בתים, מופיעה בפרשיות שלנו שוב ושוב: וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ.[8] וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה...[9]

בואו וננקה, נשים. בואו ניכנס לבחירות נקיוֹת. במקום לדבר על חופש הביטוּי, נעלה על נס את חופש הבִּיוּת; אנחנו נכנסות לבית נקי.

צריך להבין, שניקיון הוא סליחה גדולה. אחרי שהקב"ה סולח על השבר הגדול, שבר העגל ושברי הלוחות בפרשה הקודמת, הוא נותן לנו י"ג (13) מידות של רחמים: אֵ-ל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת... והמידה ה-13 היא "וְנַקֵּה".[10] בעצם, הסליחה היא היכולת לקום אחרי טינופת גדולה ולכלוך גדול, ולהאמין באפשרות של ניקיון. 

אז פגעו בך וציערו אותך ויש באוויר מחלוקת איומה שאת חייבת לומר בה את דברך? זהירות. אם לא צריך, אז אל תיכנסי לשם בכלל. קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי – לָךְ![11] מה פירוש "לכי לך"? ראשית, לְכִי – לָךְ! לכי אל מה ששייך לך. הפסיקי להסתכל לצדדים, למקומות אחרים. והמשמעות השנייה היא לכלוך. כל פינות הבית שלא נגעת בהן כל כך הרבה זמן – מה יהיה? שוב, לכי למה ששלך: אווררי את הבית, מלאי אותו יופי, שמחי בחלקת האלוקים הקטנה שלך ואל תביטי לצדדים.

בימים האלה, אין יפה מתפילת רבי אלימלך מליז'נסק:
אַדְּרַבָּה, תֵּן בְּלִבֵּנוּ
שֶׁנִּרְאֶה כָּל אֶחָד מַעֲלַת חֲבֵרֵינוּ וְלֹא חֶסְרוֹנָם
וְשֶׁנְּדַבֵּר כָּל אֶחָד אֶת חֲבֵרוֹ בַּדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְהָרָצוּי לְפָנֶיךָ, וְאַל יַעֲלֶה שׁוּם שִׂנְאָה מֵאֶחָד עַל חֲבֵרוֹ חָלִילָה [...]
שֶׁיְּהֵא הַכֹּל נַחַת רוּחַ אֵלֶיךָ.

יום פטירת רבי אלימלך חל השבוע (יום רביעי בערב ויום חמישי). לא סתם הוא בא לנו בימים הצפופים האלה עם תורתו הכל כך מופלאה והכל כל מרגיעה. אַדְּרַבָּה, על אף שהכל באמת סוחף אותנו לכיוון הלשון הרע והמחלוקת, אַדְּרַבָּה, נעשה הפוך על הפוך. תֵּן בְּלִבֵּנוּ, כי לבד אנחנו לא יכולים אז תיתן לנו אתה, בלב, לראות מַעֲלַת חֲבֵרֵינוּ וְלֹא חֶסְרוֹנָם.

ורבי אלימלך מליז'נסק אומר שכאשר מתפללים כך, כל התפילות נענות. כשאת מתפללת בשם כל ישראל (לא בשם מישהי ששייכת לכאן או לכאן או לשם), התפילה הזו מגיעה להיכל שנקרא "היכל כל ישראל", היכל נקי-נקי, כי ה' רואה: את אישה נטולת חמצים. את אישה שלא מתפיחה כל מיני החמצות שבאמת מישהו אחר עשה. לכן התפילה נקייה והיא מתקבלת.

אישה חכמה, לְכִי – לָךְ. עצרי מחלוקות בפתח הבית ואל תתני להן לחדור פנימה. כך את מחפה, מנקה ומחדשת את ביתך ואז, תפילותיך מתקבלות.

אז יהי רצון שנלמד את התורה היקרה הזו של בעל ה"נועם אלימלך". נתנהג האחד אל האחר בנועם. וִיהִי נֹעַם ה' אֱלֹקינוּ עָלֵינוּ,[12] בעזרת השם.

הרבנית ימימה מזרחי היא עורכת דין במקצועה, שזנחה את המקצוע לטובת אהבתה הגדולה - לימוד תורה לנשים בהיבט עדכני ורלוונטי לחיים. היא מרצה מבוקשת ברחבי הארץ והעולם, ושני ספריה "במה אברכך?" ו"פרשה ואישה" (הוצאת ידיעות ספרים), הפכו לרבי מכר. דרך מפעל עלוני פרשת השבוע שלה, "פרשה אישה" נשלח בכל שבוע עלון בנושאים של זוגיות, רווקות, הורות וחינוך ילדים, מצוות נשיות ודיון אקטואלי בענייני דיומא.

הכנסי לכאן כדי לקבל מתנת תוכן מיוחדת מהרבנית ימימה (בחינם).