יום הולדת עצוב

היא התהפכה במיטתה ופקחה עיניים אל מול אור השחר הכחלחל. ניסתה להיזכר במשהו שכמו ברח בזה הרגע מזיכרונה. ט"ו בשבט, מלמלה.

היום יום הולדתו. חיוך מריר בקצות שפתיה. יש להכין את הכל. לערוך לו הפתעה מושלמת. בזריזות שלא מאפיינת את בנות גילה היא טיפחה את עצמה מול המראה. כבר שנים שלא טרחה לראות את דמותה במראה, אבל הפעם הכריחה את עצמה. שתיראה טוב יותר. כך תגרום לו נחת. משסיימה את תפילתה מיהרה לקיים את מנהג משפחתה ואמרה את פרקי התהילים של יום הולדתו. הוא נולד בשבת. היה זה אחרי הדלקת נרות כשהחלה לחוש צירי לידה ראשונים. אשה צעירה וחסרת ניסיון. חלפה חצי שעה. הכאבים תכפו, ואז החליטו לצעוד יחדיו ל"ביקור חולים". יוסי נולד כשעה לאחר הגיעם. תינוק קטן ומתוק, שגרם להם רק אושר. יוסי נותר בן יחיד. כך רצה הקב"ה. ילד נפלא, שהיווה את מרכז עולמם. אהוב כל כך. צייתן להפליא. קשה לה לזכור אותו מסרב, מתנגד, מתמרד. תמיד הבין כיצד לנהוג, איך ומה לעשות, בכל עת ובכל מקום. היום יום הולדתו העשרים. יום רביעי בשבוע. יש להזדרז ולהכין את הבית לקראתו.

* * *

היא פסעה מהורהרת אל חדרו. ניקתה שוב מאבק את הוילון הירקרק, הבריקה את השמשה ופתחה את התריס. יוסי אהב את אורו החיוור של עמוד השחר. היא יישרה את כיסוי המיטה היפהפה, זכרה היכן קנתה אותו, וכמה יוסי אהב את הרקמה המעודנת שעליו. ערכה כמו למסדר צבאי את כריות הנוי, מלאכת ידה. עתה עברה אל כוננית העץ המחוטבת, יוסי קיבל אותה לבר המצווה מהדוד נתן. זכרה כיצד קפץ משמחה לראות את המתנה הענקית, ועמד המום מול כוננית העץ ההדורה. במיוחד אהב את הפיתוחים בגווני הירוק שהיו על מדפי הספרים ולוח השולחן. הצבע הירוק היה הצבע האהוב ביותר על יוסי. לחינם ניסתה להסיר אבק מהספרים ולשאוב אבק מן המרבד. הכל היה נקי ומצוחצח. "הארמון הקטן שלי", נהג יוסי לכנות את חדרו. היא הורידה מהמדף את אלבום התמונות המוזהב מימי ילדותו של יוסי. יוסי בן יום, עצום עיניים, פיו מכווץ בחן. יוסי משחק בכפות רגליו, מחייך חיוך חסר שיניים וגומה קטנה בלחיו השמאלית. יוסי עטור שיער זהוב הגולש על כתפיו, פיו עדיין חסר שיניים והוא מחייך באושר רב. עיניו בוהקות מול המצלמה. יוסי במירון, נרגש, על כתפי בני המשפחה. יוסי אחרי "חלקה". ילד רציני, מביט מחלון חדרו. תמונותיו חולפות בזו אחר זו. בכולן הוא מחייך או מביט אל אופק כלשהו. כזהו יוסי. חייכן ורציני. התמונה האחרונה באלבום הילדות: יוסי עטוף בטלית. אביו מובילו ל"חדר" בפעם הראשונה. החזירה את האלבום המוזהב לכוננית ופנתה לחלון. כמו יוסי אהבה אף היא להביט דרכו אל הנוף הקסום של העמק, במיוחד כשהוא טבול בערפילי בוקר או בדמדומי שקיעה. אהבה את הבתים הציוריים שבאופק. קרני השמש ראשונות בצבצו. העצים נעו ברוח הבוקר. צפרים זעירות פרשו כנפיים. במרחק היתמר עשן לבנבן מהמאפיה.

* * *

דמעות ניגרו על לחייה בזו אחר זו, משחק ההונאה העצמית היה מוכר לה. זה שנתיים שהיא משחקת בו, כאילו יש באפשרותו להביא מזור לנפשה הפצועה. היא לא יכלה להרפות מן המשחק האכזרי. הוא נתן לה רגעים ולעתים ימים מאושרים מאוד, למרות הכל. דמעה ועוד דמעה. היא לא חשה בזמן העובר, עד ששמש גדולה הופיעה מולה. אז ניתקה את עצמה מהחלון והביטה בשעון בחרדה. עוד היום גדול, אך עליה לאפות ולבשל ולסדר את הדירה. היא חזרה אל חדרה, קיפלה את כלי המיטות וטמנה אותם בארגז. מתחה את הכיסויים וסידרה את השידה הרחבה. יוסי חייך אליה ממסגרת זהובה, ראשו עטור תפילין ביום הנחתן הראשון. עיניו הביטו בה ישירות, עד שחשה בנוכחותו של העלם בן השלוש עשרה. מן המראה השקיפה אליה תמונה אחרת. בנה לומד בישיבה. תמונה שצילם חברו של יוסי. יוסי לומד ואינו חש בצלם. התמונה היפה ביותר שלו תלויה בקיר ממול. עיניו של יוסי מאומצות במאמץ חשיבתי רב, כמו מנסה הוא להבקיע מעבר לאותיות הגמרא שלפניו. הניעה את הווילונות הכבדים ועברה אל חדר האמבט. הבריקה בזריזות רבה את החרסינה האפורה לבנבנה. יוסי אהב את הברבורים הצחורים, ששיטו בגלים אפורים לבנים. הבהיקה את הכיור והארון הקטן, עד שצבעם בהק. עברה אל הסלון, פינת האוכל. מבריקה ומקרצפת, עד שלבש הבית חג. עתה החלה לאפות את עוגת יום ההולדת, והשעה כבר שעת צהריים. רדדה את בצק העלים ומלאה אותו בתערובת צמחית מפולפלת. גלגלה וליפפה, הכניסה למחבת. גליליות רכות צפות בשמן. כמה שיוסי אוהב אותן. ערכה גביעי קצפת מוקפים תותים אדמדמים. נטלה את האננס שקנתה אתמול, הדיחה אותו היטב, בקעה בו ארבעה חלונות ושתלה בתוכם אגוזים ושקדים. הטילה אותו בזהירות לסלסלת העץ ועיטרה אותו בפירות יבשים. על השולחן בפינת האוכל פרשה את מפת המשי הצחורה, שחוטי זהב דקיקים שזורים ברקמת פרחיה. הציבה את פמוטי הכסף ובתוכן נרות ירוקים (כמובן) וערכה את השולחן.

* * *

היא סיימה לעצב את חלקה העליון של העוגה כששמעה צלצול בדלת. "רק רגע", אמרה, ובזהירות העבירה אותה על מגש למרכז השולחן. היא הסירה את סינרה ותלתה אותו מאחורי דלת המטבח. מיהרה לפתוח. בעלה עמד בפתח. ניחוח העוגה קידם את פניו. הוא חייך. "איזה ריח טוב", אמר. מופתע הביט על השולחן היפהפה, העמוס במגדנות וערוך בטוב טעם. הוא לא יכול היה להחזיר פניו לאשתו. עמדו שם שניהם מחרישים נוכח הנרות הדולקים והעוגה הנפלאה. "הייתי חייבת" – אמרה בקול חנוק. הוא התכווץ, השתעל, וחזר לשתיקתו. ומה יגיד לה?! הוא בן עשרים היום. כן. זהו יום הולדתו, ואיך אפשר לשכוח?! "הייתי חייבת", חזרה ואמרה, דמעות בגרונה. הוא הסב את ראשו, עיניו לחות. בידו רטטה מתנה, ארוזה בנייר צבעוני ומקושט. "גם אני הייתי חייב", רעד קולו, "הייתי חייב להביא לו את זה". היא נרעשה ונצמדה אל הכסא. עוד שנה חלפה והם ממאנים להאמין. מנסים לשכוח, מטפחים תקווה אבודה כי הוא כאן, איתם.

* * *

כבר מלאו שנתיים לפטירתו, והם ממשיכים לחגוג לו יום הולדת. עורכים שולחן ומביאים מתנה, ועומדים המומים בסוף יום של משחק הונאה מול האמת הכעורה: יוסי איננו, ויום חגו – מיותם.