למה אני לא אחד מהחבר’ה?

שלום וברכה!

אני תלמידה בת 17, בת טובה להורי, ויודעת שהקב"ה נותן לי המון טוב בחיים.

עם זאת, ישנו תחום אחד שמכאיב לי: כיתתי מאד סוערת עם הרבה מאוד "כוחות" - בנות רבות בעלות בטחון עצמי גבוה, אשר נהנות מעצמן ומבריקות כל מיני הברקות מעניינות. באופן כללי, כולן טובות ונהדרות, אך אני, לצערי הרב, איני מעורה בחברה, והדבר מכאיב ומציק לי. אני משתדלת להיות נחמדה, נעימה, לחייך, לתת תחושה טובה, ואני חושבת שאני באמת כזו. אבל, בנות כיתתי אינן מחשיבות אותי לבת כזו ש´כיף להיות חברתה´.

בבית, ברוך ה´, טוב לי מאוד, וגם בסביבתי הקרובה אני "מככבת" נהדר, אך בכיתה לא טוב לי. לא ´הולך´ לי לתקשר נכון עם בנות כיתתי. השיחות נתקעות לי באמצע, ואני מוצאת את עצמי בהפסקות מקשיבה לשיחות ובקושי מדברת ומספרת על עצמי. גם אם אני מנסה לספר, איני מצליחה כל כך, כי לא מקשיבים לי. אני כל כך רוצה שזה יהיה אחרת - שאבוא לכיתה ויתלהבו ומישהי תאמר: "הו, רבקי, מה נשמע? יופי שבאת וכו´...".

ישנן בנות רבות בכיתתי שכה הייתי רוצה בקשר טוב עימן, ניסיתי להתחבר אליהן, אבל הקשר לא התהדק. זה לא שאין לי חברות בכלל, יש לי כמה חברות טובות ומקסימות באזורי. כולנו מאותה כיתה ביסודי, ובסמינר לא הצלחנו בחברה, על אף שביסודי היינו מ"הבנות" בה"א הידיעה. אנו מרגישות שיש עלינו תדמית של קצת "נעבעך", כאלה שאינן ב"חברה", ואיננו מבינות את הסיבה לכך.

ניסיתי כבר לשוחח עם המחנכת, התפללתי להצלחה וניסיתי בכל מיני דרכים נוספות, אך המצב לא השתפר. בכל פעם שאני חוזרת ממחנה או מטיול שנתי אני מאוכזבת מחדש: המחנה יפה, אבל חסר החלק החברתי.

התחושה של להיות המסכנה בצד, קשה לי מאוד. תמיד אני מרגישה שאילו הייתה לי איזו חברה חברה´מנית לצידי, אילו היו דוחפים אותי פנימה - הייתי ממוקמת במקום נהדר בחברה.

נותרו לי עוד שלוש שנות לימוד, וכעת הנושא הזה חשוב לי. חשבתי רבות, האם זהו צער שנגזר עלי משמים, או שיש בידי לשנות את המצב? לכן אני כותבת את המכתב הזה. אני מאוד רוצה ומקווה שבשנה הבאה המצב ישתנה בעזרת ה´. לכן, ברצוני לשמוע את עצתך, ויש לי מספר שאלות ספציפיות:

1) מאוד מעניין אותי מהו "הדבק" המקשר בין חברות, מהו ה"קליק" המשותף?

2) כיצד אוכל לחזק את בטחוני העצמי כשאני בכיתה? (אף שהוא לא כל כך נמוך).

3) כיצד אוכל לפתור את הבעיה של שיחות שנתקעות פתאום או של מבוכה, כשאין על מה לדבר?

4) האם בכלל אפשר לשנות את התדמית שיש לי ולחברות מאזורי?

5) אשמח לקבל כל עצה נוספת.

תודה על האפשרות להתייעץ, תודה על מה שאת מייעצת ותודה על הכל! רבקי

* * *

רבקי יקרה,     

ניכר ממכתבך שאת טיפוס הזקוק מאוד לקשר עם הזולת. ישנם אנשים שמרגישים טוב עם עצמם גם כאשר קשריהם החברתיים אינם אינטנסיביים, אבל את שונה מהם. את רוצה, וכנראה גם זקוקה, לקשר. את משקיעה ומתאמצת, אך לא תמיד רואה תוצאות. אנסה בהמשך דברי להבהיר כיצד בונים קשרים חברתיים.

דימוי עצמי חיובי הוא אבן בניין לכל ההצלחות בחיים וגם להצלחה בחיים החברתיים. בדרך כלל, ככל שנרגיש טוב יותר עם עצמנו, נוכל לתקשר טוב יותר עם זולתנו. עם זאת, ייתכן שיהיה איזשהו פער בין בטחון עצמי פנימי ואמיתי, הגורם לנו לחוש בסדר מבפנים, לבין בטחון עצמי חיצוני, המאפשר להיראות כך בפני העולם, אך לאו דווקא לחוש זאת.

נראה שקשה לך להיראות בפני חברותייך המוצלחות כמוצלחת. לקושי זה כמובן השפעת גומלין על תחושתך עם עצמך; את מתחילה להרהר, אולי את באמת לא כל כך מוצלחת ונדבקת לך ולחברותייך תדמית של "נעבעך". המשאלה שתהיה איזו חברה שתדחף אותך פנימה אינה מתקיימת, ואת כנראה מתוסכלת. התסכול מגביר את התקיעות ואת כבר לא ספונטנית, יותר פסיבית ופחות מספרת על עצמך. כשאת מנסה - לא מקשיבים לך, ואני סבורה שלא מקשיבים לך כי אינך מאמינה שכדאי להקשיב לך. סביר שאת משדרת תחושה זו בטון הדיבור ובשפה לא מילולית.

ראשית לכל, רבקי, עלייך להירגע. לא תוכלי לעשות צעד אחד קדימה ללא רגיעה עצמית. פיתוח מיומנויות בין-אישיות קשור ליכולת להיות אמפתיים עם הזולת. לא ניתן להיות אמפתיים כשמודאגים, מקנאים ומרגישים בתחרות.

מה אומר הביטוי "אני מככבת" שהשתמשת בו? איזו תפיסת עולם מסתתרת כאן? אולי שהעולם הוא מקום של כוכבים?! יש מי ש"מככב", יש מי ש"מככבים" סביבו?! שמא ניתן להחליף תפיסה זו בגישה יותר חיובית? יש מקום לכולם בעולם, ואין שווים יותר ושווים פחות. כל אחד הוא ייחודי, ולכל אחד הדרך שלו לטפס על הסולם שלו. לעבור מסולם שלך לסולם של האחר זה פשוט מסוכן, כי את עלולה להיכשל וליפול.

לכן, הדבר הטוב ביותר שתוכלי לעשות למען עצמך הוא להירגע ולקבל את עצמך כפי שאת, כי יש רק רבקי אחת כמוך בעולם, ואת בסדר גמור כפי שאת. תראי איפה את כן טובה ועם מי את כן מצליחה לתקשר, ותשאבי משם כוח לעלות בסולם האישי שלך, בלי לככב.

כדי לתקשר עם הזולת את אמורה להיות פנויה אליו, ואינך יכולה להיות פנויה אליו כשאת עסוקה עם עצמך. כדי להיות אמפתית לשני עלייך, ראשית לכל, לשלוט ברגשותייך שלך. אם תקבלי את עצמך, ותסתדרי עם עצמך, תוכלי ביתר קלות להסתדר עם זולתך.

כישורים חברתיים

אחד הכישורים החברתיים הוא היכולת לבטא רגשות. מי שנחשבת לפופולארית ומקסימה, היא לרוב מי שכישוריה הרגשיים מאפשרים לנו להרגיש בנוח איתה, אם משום שהיא מבטאת את רגשותיה באופן חופשי, ואם משום שיש לה היכולת לחוש את רגשות הזולת ולהתקרב אליהם.

ככל שאנו פתוחים לרגשות שלנו, כן אנו מסוגלים "לקרוא" טוב יותר את רגשות זולתנו. ככל שאנו מבולבלים לגבי רגשותינו, כן נהיה מבולבלים בזיהוי רגשות זולתנו - ולא נוכל לגלות אמפתיה כלפיו. היכולת לגלות אמפתיה, להבין ולהתקרב לרגשות הזולת, היא אבן יסוד לבניית מגע אנושי, ומקומה בתחומי חיים שונים - הורות, זוגיות, חברות, מסחר ואפילו בפוליטיקה.

ביטוי רגשי אינו דווקא במילים, אלא בעיקר בטון הדיבור ובהבעות הפנים, המהווים והמראים את המתחולל בפנים. התקשורת הבלתי מילולית נותנת ביטוי לרגשות יותר מהתקשורת המילולית. במחקרים בארצות שונות בעולם התברר כי היכולת לזהות רגשות דרך איתותים לא מילוליים, מהווה כלי לפופולאריות, לחברתיות ולרגישות.

נשים טובות יותר מגברים ביכולת אמפתיה מסוג זה. לעומת זאת, לא נמצא קשר בין אמפתיות לציוניIQ. במבחן, שבו השתתפו למעלה מ- 100 ילדים, התברר שאלו שיכלו לקרוא תחושות לא מילוליות היו הפופולאריים ביותר בבית ספרם, וגם היציבים ביותר מבחינה רגשית. אף הישגיהם הלימודיים היו טובים יותר, למרות העובדה שערכי ה- IQ שלהם לא היו גבוהים משל ילדים אחרים.

מסרים קוגנטיביים מועברים דרך שפה מילולית. הרגשות מועברים ב- 90% דרך השפה הלא מילולית. חוסר בטחון, מרירות, חרדה, הקנטה וכו´, מוקרנים כולם באופן לא מודע, בלי להתייחס לשפה המילולית. כך שגם אם את מנסה לתקשר ולהיות נחמדה לחברותייך, הן קולטות את חוסר הבטחון שלך, ועל כן לא מקשיבות לך. ככל שאת רוצה יותר - את יכולה פחות.

מי שמיומן יותר מבחינה חברתית, שולט טוב יותר באותות שהוא משדר. אי לכך, מי שמצליח לשדר נדיבות, מתינות, אהדה ואכפתיות - הופך לאדם פופולארי ומקסים, וכזה שגורם לנו להרגיש נוח בחברתו. מי שפנוי להקשיב לזולת בלי ביקורת, יהיה אדם שנעים להיות במחיצתו. מי שיכול להשרות שלווה על הנוכחים סביבו, יהפוך ל"כותל המערבי" של אנשים החשים מצוקה. מי שפנוי מעיסוק בעצמו, יהיה פנוי לזולתו. 

מה גורם לאנשים מסויימים להיות כאלו שתענוג להיות במחיצתם?

אלו אנשים שמשרים סביבם מצב רוח טוב, נעים לשוחח איתם, יש להם היכולת לתקשר בצורה חלקה, לפתור מחלוקות, ולהזין רגשית את הסובבים אותם. הם אינם ביקורתיים, אך גם אינם "מוותרים" על עצמם, הם חיים טוב עם עצמם ועם זולתם, מודעים לרגשות הזולת ולצרכיו, אך גם לשלהם. "ואהבת לרעך כמוך" - אהוב קודם כל את עצמך וכך תוכל לאהוב גם את זולתך - כמוך! מי שכישוריו החברתיים באים על חשבון היכולת להכיר ולתת מקום לרגשותיו שלו, במטרה להתחבב על הזולת, יהיה אולי אדם פופולארי, ש"עושה רושם", אבל בלי יכולת ליצור יחסים יציבים ומספקים. הוא יציג את עצמו בפני הזולת בכל דרך שהיא כדי להתקבל על הסביבה - הוא יכול לומר א´ ולעשות ב´, הוא יביט בבן שיחו כדי לגלות מה הלה רוצה ממנו ורק אז יגיב, בלי לתת ביטוי להרגשתו האמיתית.

אבל, הוא לא יצליח להתקבל באמת, כי המטרה שלו היא התחבבות ולא התקרבות. כדי להתקרב לזולת עלינו לפעול בהתאמה עם הרגשות והערכים שלנו.

* * *

לא ברור אם הכישורים החברתיים הם מולדים או נרכשים. יש להניח שהם גם כאלה וגם כאלה. ישנם ילדים הנולדים עם יכולת פנימית להתקשר, לחייך ולהתקרב. כשהם זוכים לתגובות גומלין חברתיות מתאימות מהסביבה הקרובה, הם יהפכו למבוגרים יוצרי מגע חברתי מהיר וחלק.

אחרים, אם משום שלא ניחנו ביכולות הטבעיות של קשר חברתי, או שסביבתם לא חיזקה בהם את העניין, עלולים להפוך למבוגרים גמלוניים, המתקשים לתקשר עם סביבתם ויוצרים תחושת אי נוחות. אנשים כאלו יתקשו להביע את רגשותיהם. הם יחושו חסרי אונים בקשר חברתי, יתקשו להתייחס לרגשות הזולת, ידברו בחוסר נעימות, ירבו לשוחח על עצמם, יתעלמו מכל רמז שהגיע הזמן לסיים את השיחה, לא יגלו עניין בזולת, או יחטטו בעניינים פרטיים לא להם.

נערכו מחקרים רבים כדי לאתר את הילדים הסובלים מהתנהגות חברתית מגושמת, ונמצא שבערך אחד ל- 10 לוקה ביכולת לפרש שדרים בלתי מילוליים. בעיה זו מתקשרת לתחושה לא נכונה של מרחב אישי, דבר היכול להתבטא בעמידה קרובה מדי לטריטוריה של הזולת, בפירוש ובשימוש לא נכון של שפת הגוף, בחוסר יכולת ליצור מגע עין, או באיכות רגשית פגומה של הדיבור. לילדים אלו חוסר מודעות לחוקים השולטים במגעים בין-אישיים, הם עלולים לגעת בזולתם בצורה שתעורר אי נוחות, וחסרה להם היכולת להשתלב במשחק בחינניות. ילדים אלו לא ימצאו את מקומם בחברה, חבריהם יתעלמו מהם ויראו אותם כמוזרים.

פסיכולוג שחקר יכולות לא מילוליות של ילדים קבע, שילדים המתקשים לקרוא ולבטא רגשות, חשים תסכול, משום שכאשר הם שוגים בכל אות רגשי שהם שולחים, הם מתנסים בתגובות סביבתיות פוגעות. אם הם חושבים שהם פועלים בעליצות אבל נראים כעוסים, מתברר להם לפתע שכועסים עליהם בלי שידעו מדוע, או שהם נתקלים בסירוב ואינם יודעים למה, ואז מתפתחת אצלם תחושת חוסר שליטה. כתוצאה מכך, יחושו חסרי אונים ואפתיים, ומכאן הדרך קצרה לבדידות חברתית וירידה בלימודים. הם יהפכו למבוגרים שלא יהיו מסוגלים למגע חברתי קל ביותר, ירגישו תמיד שאינם מסוגלים לומר משהו מעניין, יחושו מתיחות בחברת אנשים, לא יהיו טבעיים, וימעיטו להשמיע את עצמם. נסיונם הרע בחברה יגרום להם להימנע יותר ויותר ממגע חברתי והם יהפכו לאנשים מבודדים.אני מקווה, רבקי היקרה, שקיבלת מדברי תשובה, מהו ה"דבק" המקשר בין חברות, ומה עושה את ה"קליק".

באשר לשאר שאלותייך, שאלי את עצמך מספר שאלות:

• מה מטרתך? להתחבב על כולן... או להתקרב? לככב... או ליצור מגע אמיתי?

• האם את בהתאמה עם רגשותייך או שאת מנסה להתאים את עצמך לסביבה?

•  האם את עסוקה בעצמך ובאי הצלחתך, או פנויה לזולת?

תקשור טוב עם הזולת מתרחש מתוך ספונטניות, מתוך זרימה ומתוך עשייה. עצם המחשבה על ´מה אני עושה´ ו´איך אני נראית´, משבשת את הזרימה הספונטנית של הקשר, וכך הוא לא יכול להתפתח כראוי. ככל שתהיי יותר לחוצה וחרדה על מקומך בחברה, כך תגדילי את הבעיה ותגיעי למצב הלא רצוי. לכן, קחי נשימה ארוכה, הרגעי, חייכי לעצמך והאמיני שיש לך הרבה מה להציע. הפסיקי להתעסק ב´למה אנחנו נראות נעבעך´, פשוט התעסקי בחיובי: בטאי רגשות, היי פנויה לרגשות המשודרים אלייך, תזמי מגע, אל תחכי ליוזמה של אחרים, פתחי שיחה, אל תסתפקי בתשובות של ´כן´ ו´לא´, התחלקי עם אחרים, שתפי אותם, העניקי מחמאות, הקשיבי להם, שימי לב לשפת הגוף שלהם, היי מוכנה לפשרות מתקבלות על הדעת, והימנעי מתלונות ומקנטורים. בטאי רגשות חיוביים "נעים לי איתך", "זה נותן לי הרגשה טובה" וכו´. העניקי מחמאות אמיתיות, הביעי הכרת תודה, ו... היי את! השאר כבר יבוא מעצמו.

הניה לוברבום היא עו"ס קלינית, תרפיסטית מנהלת מגן​