תפילה תחת אש

היינו אז בני שמונה עשרה וחצי בסה"כ. נערים-חיילים צעירים באמצע קורס מפקדי כיתות בנח"ל. קראו לנו "מלח הארץ". בני קיבוצים ומושבים שגדלו בחממות הציוניות האליטיסטיות-סוציאליסטיות תחת דגלי מפא"י האדומים, במדינה שהאגו הצבאי שלה מנופח והחינוך הערכי-היהודי שלה מפונצ´ר ודחוק לשולי תודעתה ככלי שאין חפץ בו. התוצאה משונה היא. בני הנוער האיכותיים שלה רוצים להיות לוחמים וקצינים ביחידות מובחרות מבלי להבין על מה ולמה הם יוצאים לשדה הקרב. מה זכותם – אם בכלל – על הארץ הזו. הם מחרפים נפשם ומשלמים בחייהם לעיתים בגלל גחמות של פוליטיקאים זחוחים ושדופי-דעת, שאינם יודעים ערכו של דם יהודי מה הוא.

חוקרי מלחמות ישראל בדור המדינה כבר דשו עד דק בנושא הכאוב הזה, ופרסמו את תגליותיהם המבהילות המלמדות אותנו, שמאות ואלפי חיילים קיפדו את פתיל חייהם במלחמות השונות, לא אחת בגלל שיקול-דעת לא רציני, יהירות והתנשאות של מפקדים ופוליטיקאים. אך בעיקר עקב חוסר קשר לנשמת אפה של האומה הישראלית – התורה.

"מבצע ליטני" התרחש כשנתיים לפני מלחמת "שלום הגליל" (היא מלחמת לבנון הראשונה) והוא נמשך בסה"כ כשבועיים, במהלכם ניסה צה"ל לפגוע במפקדות הטרור של הפת"ח בראשות יאסר עראפת.

היתה זו שעת ערב טרום דמדומים בפאתי העיר צידון, כשמחלקת המרגמות שלנו נעה על ציר הררי מסולע מתוך כוונה לתפוש עמדות נוחות לירי על מחנות הפליטים ששרצו קיני טרור. היינו רכים וגוזליים מדי, חיילי בוסר, וטעם מלחמה לא ידענו עוד. חמשת הנגמ"שים נעצרו עפ"י פקודה, והחלו להתמקם עפ"י הנוהל הצבאי המוכר. בשלב מסוים ניתנה פקודה בקשר שניתן לרדת מהנגמ"שים, אך כמובן הדוקים בקסדות ואפודי-מגן. שמש לבנונית קרת-מזג החלה לגעת בקצה בלוריתו של ים-תכול ועגמומי, לקראת צניחתה אפיים ארצה, אל מעבר לכתפיו השחוחות של האופק.

ירדנו חבושי קסדות והדוקי אפודים כדי להדליק את הגזיה, להניח עליה פינג´אן ולבשל קפה צבאי שחור ומהביל.

ה"בום! בום! בום!" הפתיע את כולם. שלושה פגזי מרגמה של האויב נחתו סמוך ונראה לאתר החניה של מחלקת המרגמות, כמה עשרות מטרים מן המקום שנאספנו אליו. בזווית עיני ראיתי נחיתה של פצצה סמוך לנגמ"ש של טוראי דוד קופשטיין הי"ד, בן הקיבוץ הדתי, שחיפש תוך ריצה מחסה מאחורי סלע.

ואז שמעתי לראשונה צעקה קורעת שחקים עם משפט שלא הכרתי ולא שמעתי מעולם "שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד!!!".

המחזה היה מזעזע. רסיס בגודל כף יד התרומם מאתר הנחיתה ונע בקשת חדה לכיוונו של קופשטיין וחדר לוהט ונקמני לתוך האפוד, בגובה חזהו. זה היה חסר סיכוי. מכזו פגיעה קטלנית לא יוצאים חיים.

"שמע ישראל" זעק קופשטיין. ניסיונות ההחייאה של החובש הפלוגתי עלו בתוהו, תוך דקות ספורות נדם לבו עקב איבוד מסיבי של דם. המג"ד הורה להיכנס לנגמ"שים ולעזוב מיידית את המקום. את דוד קופשטיין ז"ל, חייל שקט, עדין נפש, חבוש כיפה סרוגה, עטפו בשמיכה. שעטנו במהירות במדרון לפאתי ואדי פתלתול. אנחנו כבר לא חיילים של שוקולד, והחושך הסמיך שעטף אותנו הסתיר את הפחד שנשקף מעינינו המבוהלות.

גיבורי מלחמה יש רק בספרים. אך באוזני, כל אותו לילה איום, הדהדה הצעקה של דוד ז"ל, "שמע ישראל", מאוזן לאוזן, כצפצוף חד שלא נגמר.

מה פירוש ה"שמע ישראל" שאלתי את עצמי, אל מי הוא מדבר? מה זה עוזר? מי הוא השם אלוקינו? אני רוצה להכיר אותו, למה קופשטיין מכיר אותו ולי אין עליו מושג קלוש?...

וכמו תמיד, השגרה הצבאית, הביטחון השוטף והמטלות השגרתיות משכיחות ומפוגגות את תחושת ההלם, ומצניעות במרתפים עמוקים את שאלת המחץ שצריך לשאול כל יהודי באשר הוא – מי אתה, השם אלוקינו, ואיפה מוצאים אותך?

המשך יבוא...