רדף אחר נער להצילו, ולבסוף נפל ומת - האם צריך כפרה?

אל רבינו המהרש"ל הגיע יהודי אבל וחפוי ראש בשם משה ליפשיץ. האיש ביקש לשאול את הרב שאלה חמורה, ורק לאחר שנרגע מבכיו החל מספר: אחד הנערים בעירי הסתבך עם כנופיה מסוכנת של גויים. והנה נודע לי כי בעוד רגעים ספורים הרשעים עומדים לצאת ולרצחו, רח"ל. קמתי מיד ויצאתי לחפשו על מנת לקיים את מצות התורה לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ (ויקרא י"ט, ט"ז) ולהושיעו מידם. וכאשר ראיתיו מרחוק יושב בחצרו, התחלתי לרוץ במהירות לעברו. משהבחין בי הנער, אף הוא פתח בריצה, משום שסבר כי מבקש אני לפגוע בו, ולכן נס על נפשו. ניהלתי מרדף אחר הנער על מנת להצילו, אך הוא לא שמע את קולי ובטוח היה כי מעוניין אני לפגוע בנפשו. והנה, לבסוף אירעה טרגדיה נוראה. הנער האומלל נפל לפתע לתוך בור עמוק, ושם נמצא ללא רוח חיים, בר-מינן.

כעת נפש האיש בשאלתו: האם צריך אני תשובה וכפרה על שגרמתי למותו של הנער?...  

תשובה

השיב המהרש"ל (שו"ת סימן צ"ו), כי משה ליפשיץ אינו צריך תשובה וכפרה, שהרי הנער חייב בגלגול מיתת עצמו, כי מי כפה אותו לקפוץ באותה גומא או ליפול שם? ואין זו בסיבת הרודף. ואף על פי שאמרו רבותינו (בבא קמא כ"ז:) כי "אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים", הדברים נאמרו דוקא לעניין נפילת הבור באופן שהולך האדם לפי תומו, לפי שאדם בעל מחשבות ואינו מביט בכל מקום שדורך, אבל בנידון דנן, שהנער היה נרדף ורצה לברוח, היה לו להתבונן לאיזה מקום שיברח כדי שלא יפיל את עצמו לגומות ובארות[1].

 ובפרט שדעתו של ר' משה היתה לטובה, כדי להציל את חבירו, ואם נכלימו ונצריכו כפרה, הרי שיש  לחשוש להכשיל את הציבור לעתיד לבא, שימנעו ישראלים להציל אחיהם מיד גויים, ויהיו מתייראים מסיבה זו וכיוצא בזה... וסיים המהרש"ל: מאחר והוא חשבה לטובה והאלהים אינה לידו, על כן גוזרני בנידוי חרם שמתא שלא להכלימו כלל באותו מעשה, לא בדיבור ולא ברמיזה, ולשומע יונעם.

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.