ראובן זרק ילקוט, ואחריו זרקו שמעון, ונמצא שהמחשב שבתוכו נשבר

מעשה שהיה כך היה במדינת ברזיל.

בחור אלים, ראובן שמו, הגיע לכיתתו בבוקר וגילה כי מונח על מושבו ילקוט של תלמיד אחר. 'מי הוא זה ואיזה הוא שהעיז להניח כאן את חפציו', חשב בליבו, ובלא אומר ודברים תפס את הילקוט וזרקו בברוטאליות לעבר מושב מרוחק. כעבור מספר שניות, נכנס שמעון חבירו, שאף הוא מגושם ורע מעללים, וכשמצא את אותו ילקוט על כיסאו נהג בדיוק כקודמו - אחז בילקוט באכזריות ו'הטיסו' לעבר הספסל.

לאחר מכן הגיע נחמן, בעל הילקוט, וכשפתח את ילקוטו חשכו עיניו... הנה הוא מגלה כי המחשב הנייד החדש שרכש בדמים רבים נופץ לרסיסים!...

עתה תובע בעל המחשב את שני עמיתיו לשלם בעד הנזק, אלא שכל אחד מהשניים טוען כי לא הוא זה שהזיק אלא חבירו...

מה הוא הדין במקרה זה?

תשובה

מו"ר שליט"א אמר כי לכאורה הדין הוא ששניהם פטורים בדיני אדם, שכן לא יודעים אנו מי שברו, האם ראובן או שמעון, וכלל גדול בידינו: "המוציא מחבירו עליו הראיה"[1].

דין זה דרשו רבותינו (בספרי) מן הפסוק בפרשת דברים (א', ט"ז): וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק - צדיק בצדקו תובע ומביא ראיות, זה עוטף טליתו וזה אומר שלי היא, זה חורש בפרתו וזה אומר שלי היא, זה יושב בתוך ביתו וזה אומר שלי הוא, זה מחזיק בשדהו וזה אומר שלי הוא, לכך נאמר: ושפטתם צדק, צדיק בצדקו תובע ומביא ראיות, שמשמעו שמצדיק עצמו ותובע ואומר טלית שעליך שלי היא, שפטהו שיביא הראיה שהיא שלו. דהיינו, אפילו אם הוא צדיק בצדקתו, אל תאמינו בתביעתו בלא ראיה, אלא תפסוק לו הדין כי המוציא מחבירו עליו הראיה!

והוסיף מו"ר: אולם נראה שאם יעריכו את המרחק שזרק ראובן את המחשב, ויקבעו בבירור שבמרחק כזה ודאי ישבר המחשב - שלם ישלם ראובן. ואף על פי שגם שמעון זרקו, אין לחייבו כי 'מנא תבירא תבר' (כלי שבור שבר), ולכן שמעון פטור וראובן חייב!

וראיה לכך שאפשר לחייב על פי אומדנא, יש להביא מדברי הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק (פ"א הלכה י"ח) שכתב: "כשם שאומדין למיתה כך אומדין לנזקין. כיצד? הרי שהכה חבירו בצרור קטן שאין בו כדי להזיק, או בקיסם של עץ קטן וחבל בו חבלה, שאין חפץ זה ראוי לעשותו - הרי זה פטור... לפיכך, צריכים העדים לידע כמה הזיק, ומביאין החפץ שהזיק בו לבית דין עד אומדין אותו ודנין עליו"[2].

ונראה כי הוא הדין בנידון דנן, העדים שראו את הזריקה יעריכו אם בטווח כזה המחשב נשבר, ואף יביאו את המחשב לבית דין ויעריכו את הדבר, ואם לפי האומדנא נשבר המחשב על ידי זריקת ראובן יחייבוהו בית דין ושמעון יפטר.

אמנם אפשר לחלק בין המקרים, שהרמב"ם עוסק באופן שזרק אבן והנחבל ניזוק, ובזה אם מעריכים שיש באבן כדי לחבול מחייבים את המזיק, אולם בשאלתנו הרי לא יודעים אנו בברור מי שברו, ואולי שמעון הוא המזיק, ואם כן יש לעיין אם אפשר לחייב את המזיק על פי אומדנא. אך מכל מקום הדעת נוטה שאם סומכים על האומדנא באופן שמצאוהו חבול, גם בשאלתנו יש לחייב, שהרי ניתן לדון על פי אומדנא.

והנה שנינו בשולחן ערוך (חושן משפט סימן ת"ח): אין הנזקים משתלמים אלא בראיה ברורה ובעדים כשרים. שור שהיה רועה, ונמצא שור הרוג בצדו, אף על פי שזה מנושך וזה מועד לנשך, זה מנוגח וזה מועד ליגח, אין אומרים בידוע שזה נגחו או נשכו. ואפילו גמל האוחר[3] בין הגמלים ונמצא הרוג בצדו, אין אומרים בידוע שזה הרגו, עד שיראוהו עדים כשרים.

אמנם למדנו כי אין לחייב את בעל השור או הגמל על סמך אומדנא, אבל נראה כי כאשר ברור לנו מי הוא זה שזרק את המחשב, רק לא ברור אם זריקה כזאת יכולה לשברו אם לאו, בזה ניתן ללכת אחר האומדנא.

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.