אחד פלוס אחד – מאמר לשבת

עשרה ילדים פלוס מבוגר אחד זה הדבר הכי טוב שקרה לו היום. כך סבר בעל הקיוסק בחוף הים כשראה את דודו נכנס עם עשרת ילדיו לקיוסק כשהם נוטפים מים.

"תביא לי בבקשה פחית קולה", ביקש דודו.

המוכר צמצם את גבותיו, "וזהו?!"

"אה", תפס דודו את עצמו, "תביא לי עשרה קשים, לילדים"...

* * *

"אני לא תורם להם", שב והצהיר בפנים סמוקות מהתרגשות. "הם מתקשרים אלי לפלאפון, או פוגשים אותי בבית הכנסת. הם מבקשים תרומה עבור יתום מסכן שמתחתן, או מקרה של מחלה מצערת. הרחמים שלי גואים, אני שולף את הארנק, מוציא כמה שאני יכול באותו זמן.

"עד שקלטתי שהם 'עושים עלי קופה'. הם באים בשם המסכנים, כביכול אוספים עבורם, ולבסוף משלשלים חלק מן הכסף לכיסם ומעבירים לנזקק רק חלק מן התרומה. אני לא תורם להם".

החברותא שלו כבר היה מורגל בסיטואציה, בכל פעם שעלה נושא הצדקה בעת לימודם החבר שלו היה מתקצף. אבל תחילה הוא שאל בקול רגוע: "אמור לי, האם אתה היית מוכן ללכת, להקדיש ממיטב זמנך, להתבזות באיסוף כספים במקומות שמכירים אותך, רק לשם שמים? וכי אם יש יהודי שרוצה - בעבור הזמן שהוא משקיע - סכום מסוים מתוך הצדקה שהוא אוסף, לא מגיע לו?!"...

[איננו נכנסים לדיון ההלכתי האם מותר לקחת מכסף שנאסף לצורך מסוים ואם אכן מותר, כמה לקחת].

אבל הוא סירב לשמוע: "אני לא אפרנס אותם. עבורם אין לי כסף. הם לא מסכנים. שילכו לעבוד".

כמו תמיד החברותא מתח חיוך דק על שפתיו ושאל: "אם אתה כל כך נחרץ בדעתך, אם אתה סבור שאסור לתת להם צדקה, או לפחות שאתה אינך מוכן להעניק להם, מדוע אתה כל כך מתקצף? תתעלם מהם ודי. לא חבל על בריאותך???"...

מי משניהם, לדעתכם, צודק?

"אם עולה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו", אומרת התורה בפסוקים הראשונים בדיני הקרבנות. כאן עוברת התורה לתיאור תהליך ההקטרה, כשבסופו נאמר "והקטיר הכהן את הכל המזבחה עולה אשה ריח ניחוח לה'".

כשהתורה כותבת שהקטירו את "כל" קרבן העולה, כוונתה לומר מלבד העור שהופשט מהקרבן טרם נתיחתו. את העור היו מחלקים לכהנים בבית המקדש.

ההלכה נפסקה (רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פ"ג ה"ב-ג) שאם מגיע גוי לבית המקדש ומבקש שיקריבו עבורו קרבן, מקריבים את קרבנו אך ורק לשם קרבן עולה ולא עבור קרבן אחר (כשלמים או נדבה). מדוע לא יקבלו מגוי בהמה שרצונו להקריבה בתור קרבן תודה, למשל, ויקריבוה כרצונו?

ישיבת וואלוז'ין המפורסמת, הייתה פרי רוחו של הגאון רבי חיים מוואלוז'ין זצ"ל, כוחות רבים השקיע הגר"ח בביסוס ישיבתו, ולשם כך היה צריך אף לאסוף ממון עבור הישיבה. לא תמיד היה סיפק בידו של הגר"ח עצמו לסובב בין בתי נדיבי עם שירימו תרומה לישיבה, ולכן שלח לפעמים שליח במקומו.

כשהגיע שליח זה אל אחד היהודים, סירב היהודי לתת לו תרומה. את סירובו נימק בכך שהשליח מקבל משכורת, והוא חפץ להעניק את תרומתו ישירות לידי הגר"ח מוואלוז'ין. בהגיע היהודי לפני הגר"ח, בטוח היה שישבחו על רצונו להעניק תרומה של מאה אחוז לישיבה. אך להפתעתו הגר"ח סירב לקבל ממנו תרומה כלשהי.

וכך הסביר לו: הנוצרים נותנים את תרומתם לבתי תיפלתם רק באופן ישיר, כדי שתהיה זו תרומה של מאה אחוז. אבל אצלנו, היהודים, להבדיל, למדנו אחרת: הכהן שמקריב את הקרבן מקבל חלק בבשר הקרבן. אפילו בקרבן עולה נותנים לו את העור.

כי התורה רוצה מאוד שעוד יהודי ייהנה כאשר מוקרב קרבן לה'. אבל גוי שמביא קרבן – מקריבים אותו רק בתור קרבן עולה. כי רצונו הוא שכולו יהיה לגבוה, לכן ממעטים ככל הניתן את הנאת הכהנים בקרבן זה.

* * *

לגבי המתרימים הנ"ל או שאר אנשים שעוסקים בכספי צדקה וציבור, יצטרכו כל אחד לשאול את רבו מה מוטל עליו לעשות.

אבל לגבי עצמנו, אנו נוכחים לגלות שלא זו בלבד שהדבר אינו פסול כפי שחלק מאיתנו סברו בתחילה, אלא שהתורה עוד טורחת בין השיטין לגלות לנו שאדרבה, כך צריך לנהוג. מהיום והלאה נשתדל לנהוג טובת עין גם כלפי המתרים עצמו, ואם נדע שחלק מן המעות מוצאים את דרכם לכיסו, כְּפָחִית אחת ממנה שותים עשרה פִּיּוֹת, נדע ששימחנו שני יהודים...