גרבוז לא מתחבר לקרבנות של "ויקרא"

הניצחון הגדול של גוש הימין השבוע רשום על שמם של אינספור אנשי תקשורת, עמותות זרות, 'אנשי רוח' ושלל גורמים דומים שעוררו רוגז ובחילה בחלק גדול מהעם, שמיהר לקלפיות להוכיח שהוא עדיין מסוגל לחשוב בעצמו. אבל אין ספק שזר פרחים מיוחד צריך להישלח מבית ראש הממשלה אל ביתו של הצייר והסופר יאיר גרבוז. הלה העניק למחנה הימין כמה מנדטים שווים זהב, כשבדברים שנשא בעצרת השמאל הגדולה הביע שאט-נפש מכך ש"מנשקי קמעות ומשתטחים על קברי צדיקים" הפכו לרוב במדינה.

ליאיר גרבוז, עם תפיסת העולם הליברלית המלאה חשיבות עצמית, קשה לקבל אנשים בעלי אמונה שמפגינים אותה במעשים תמהוניים כמו נשיקה למזוזה, פעולה שעשו אבותיהם, אבות אבותיהם, ודורות רבים של יהודים לפניהם. תארו לכם את מצבו של המסכן לו היה חי בתקופת בית המקדש הראשון או השני ומגלה שרוב העם לא רק מנשק מזוזות, אלא, שומו שמיים, נוטל כבשים מתולתלות-צמר שלא חטאו ומקריב אותם בבית המקדש! ובינינו – למה להתמקד דווקא בגרבוז. רבים מאיתנו, חובבי תורה ככל שאנחנו, מתקשים להבין את עניינה של הקרבת הקרבנות, שנתפסת כפולחן מיושן השייך לעולם פרימיטיבי.

האמת היא, שאנחנו לוקים באותו חוסר הבנה שבו לוקה גרבוז כשהוא מדבר בבורות על נשיקות לקמעות וביקורים בקברי צדיקים. הוא פשוט לא יודע על מה הוא מדבר. כשמדובר בקרבנות, אותם לא זכינו להקריב מאז חורבן בית שני לפני כאלפיים שנה, קל מאד לא לדעת על מה אנחנו בדיוק מדברים.

מקריבים כדי להתקרב

חומש ויקרא, בו אנחנו מתחילים לקרא השבוע, נקרא גם 'תורת כהנים', כיוון שהוא עוסק בעיקר בהלכות הקרבת קרבנות ושאר דיני המקדש. פרשת ויקרא, פרשתנו בשבוע זה, מתמקדת כולה בדיני הקרבנות שמקריבים במשכן ובבית המקדש.

מה הוא, באמת, עניינם של הקרבנות? כבר בימי הרמב"ם – הרחוקים למדי מימינו – קמו טיפוסים נאורים שהתקשו לקבל את 'הפולחן הפרימיטיבי'. בספרו 'מורה נבוכים' שנועד לתועים בין דברי תורה ופרחי הפילוסופיה היוונית, סיפק הרמב"ם הסבר שהתקבל על דעתו של אותו דור מתפלסף: המטרה העיקרית בקרבנות, כך אמר, היא אנטי תזה להאלהת בעלי החיים והחשבתם כקדושים, תופעה שהייתה מצויה מאד בעולם העתיק, וקיימת עד היום בחברות אליליות כמו הודו. (כן, 'פרה קדושה' זה לא סתם מטבע לשון, כמו שלמד כל נהג ישראלי מתוסכל שנתקע בפקק הודי למשך שעות בגלל פרה שפרשה לסיאסטה באמצע הכביש וחלילה מלהעיר אותה).

אולם תשובתו של הרמב"ם אינה היחידה, ופרשנים רבים אף חלקו עליה. התורה, טענו, מכנה את הקרבנות: "ריח ניחוח להשם", תיאור שלא היה הולם אותם לו היו מדובר רק בתרופת מנע כנגד עבודה זרה. לתפיסתם של פרשנים אלה, הקרבנות הם מטרה בפני עצמה. קרבנות – לשון התקרבות.

לדעת הרמב"ן ואחרים, קרבנות שמביא אדם על חטאו אמורים לעורר בו את הרגש כי כאשר הוא חוטא לפני מלך עליון, אין לו זכות קיום ומן הדין היה להוציאו להורג. המעשים הנעשים בבעל חי באים להמחיש לו את אשר חסך מעצמו ברחמי הא-ל - הסולח לו כאשר הוא שב בתשובה. לעומת זאת, בקרבנות נדבה, שאינם באים על חטא, האדם מבטא את רצונו להתמסרות מוחלטת, אילו היה יכול היה מוסר את חייו, אולם מכיון שהבורא חפץ חיים – וקדושת החיים היא ערך עליון ביהדות - הוא מבטא את רצונו להקרבה בצורה סימבולית.

בלבבי משכן אבנה

בית המקדש השלישי, לצערנו, טרם נברא, ואיננו יכולים להקריב קרבנות. אולם האפשרות להקריב למען הבורא נותרה לנו גם היום. כל יהודי שמבטל את רצונו בפני רצון הבורא – מקריב קרבן מהודר ביותר. ויתרתם על הנאה או נוחות למען שמירת שבת? נמנעתם ממסיבה נחשקת בגלל חששות צניעות? הוצאתם כסף רב כדי לעמוד ברף כשרות גבוה יותר? כל מעשה כזה הוא קרבן. מי שמקריב דחפים, רצונות ותאוות למען התורה והמצוות מביא את הקרבן הנעלה ביותר לפי השם.

רבי יצחק הוטנר זצ"ל חיבר שיר מוכר ואהוב שמדבר בדיוק על היכולת להקריב קרבנות גם בלא בית מקדש.  "בלבבי משכן אבנה/להדר כבודו / ובמשכן מזבח אשים/לקרני הודו./ ולנר התמיד אקח לי/ את אש העקדה/ולקרבן אקריב לו את נפשי/את נפשי היחידה". עד שיבנה בית המקדש השלישי ויאפשר לנו להוסיף לרשימת המצוות 'הבלתי מודרנית' שלנו גם הקרבת קרבנות על המזבח, אנחנו יכולים להקריב את הקרבנות שלנו, באהבה ובהתמסרות, בינינו לבין האלוקים.

מעובד מדברי הרב מנחם יעקובזון, ראש ישיבת 'מאור יצחק' במושב חמד

הטור מתפרסם לעילוי נשמת מנחם ורחל שרעבי ע"ה.