גן החיות המושלם

יצחק ורבקה מצפים שנים ארוכות לילד. הם לא מתייאשים ומעתירים לבורא עולם בתפילה. הבורא נענה והוא פוקד את רבקה. רבקה זכתה ל"בונוס" - לא סתם הריון – היא מצפה לתאומים...

והנה הגיע רגע הלידה. הרגע שציפו לו כל כך. וכך מתארת התורה: "ויצא הראשון אדמוני, כולו כאדרת שער, ויקראו שמו עשיו. ואחרי כן יצא אחיו, וידו אוחזת בעקב עשיו, ויקרא שמו יעקב" (בראשית כה' כה'). רש"י מדגיש, "אביו קרא לו יעקב על שם אחיזת העקב".

במבט ראשון, אחיזת העקב מהווה פרט שולי באישיותו של יעקב, אם כן, מדוע הוא נקרא כך? מדוע פרט לכאורה "זניח" זה, קבע לנצח את שמו - "יעקב"?

שאלה זו מתעצמת לאור העובדה שגם לאחר שאלוקים שינה את שמו ל"ישראל" (בראשית לה' י') עדיין התורה ממשיכה להיצמד לשם המקורי - "יעקב". התלמוד (ברכות יב') כותב "לא שיעקר [שם] יעקב ממקומו, אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו". מה משמעות הדברים?

מתברר, כמו בכל מקום בתורה, שישנה משמעות עמוקה ויסודית מחד, מאתגרת ומדרבנת מאידך, לאחיזת יעקב בעקב עשיו. הבנה זו שופכת אלומת אור אל תוך נבכי נפשנו...

בספר שמות נכתב, שמשה הולך במדבר ולפתע הוא רואה "סנה בוער באש, והסנה איננו אוכל". משה מתקרב לראות את המחזה, והנה אלוקים מתגלה אליו מתוך הסנה הבוער ושולח אותו לגאול את עם ישראל משעבוד מצריים. באותו מעמד אלוקים נותן לו אותות שיעשה בפני בני ישראל ובפני פרעה. וכך כותבת התורה: "ויאמר אליו השם, מה זה בידך? ויאמר מטה, ויאמר השליכהו ארצה, וישליכהו ארצה ויהי לנחש וינס משה מפניו. ויאמר השם אל משה שלח ידך ואחוז בזנבו, וישלח ידו ויחזק בו ויהי למטה בכפו" (שמות ד' ב').

מעבר לפשט הדברים, טמון כאן עומק נפלא, אשר מהווה את אחת מאבני היסוד של היהדות כולה.

הנחש הוא רמז לנחש הקדמוני, ליצר הרע. כשמשה רואה אותו - הוא נס מפניו, משה לא רוצה שום קשר איתו. אולם אלוקים מורה לו לא לנוס מפניו, אלא להפך, לאחוז בזנבו... נסביר את הדברים:

אלוקים ברא את עולמו בשישה ימים. ביום השישי, לאחר שהבריאה כולה הייתה מוכנה, הכריז אלוקים: "נעשה אדם!". "נעשה" לשון רבים. אל מי הוא דיבר? בפשטות הכוונה שהוא דיבר עם המלאכים, וכך מביא רש"י. בזוהר הקדוש כתוב הסבר נוסף, הסבר שמגלה לנו סוד נפלא. המלבי"ם, בביאורו לתורה, מרחיב בנושא מרתק זה.

כל יצור בבריאה מייצג מידה ותכונה מסוימת. החתול – צניעות, הנמלה – זריזות, הנמר – עזות, הכלב – נאמנות, וכן הלאה. האדם, נברא אחרון לכל הנבראים. למה? כי כשאלוקים ברא אותו, הוא אמר לכל היקום כולו, לארץ ולשמים, לבעלי החיים ולצמחים, לעופות ולכל הבריאה כולה: "נעשה אדם!", כל אחד מהנבראים ייתן מהייחודיות שלו לאדם. שהנמר ייתן לו עזות, הנמלה זריזות, החתול צניעות וכן הלאה. ואכן כל נברא תרם מייחודיותו ונתן לאדם. לא לחינם אמר שלמה המלך "לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם", אם לנמלה יש תכונה של זריזות – היא קיימת גם באדם. 

אמר אלוקים לכל הבריאה, כל אחד מכם תורם מייחודיותו לאדם – ואני נותן בו נשמה. זאת אומרת שיש באדם הכול! אין כוח בבריאה שלא נמצא באדם. רבי אלחנן וסרמן בהקדמה לספרו "קובץ מאמרים" כותב – כמה זהירות נדרש מהאדם אם הוא יודע שהוא חי בחדר אחד עם נמר, כל שכן כשהוא חי עם כל סוגי החיות...

אם יורשה לי, נגדיר זאת כך: באדם יש את גן החיות המושלם בעולם, כולם בכלובים, האדם - שומר הגן, מפתחות הכלובים בידו, אם הוא פותח אותם השומר עלול להיטרף!

חכמים בתלמוד מגדירים זאת כך: "צדיקים, ליבם ברשותם", היינו, הם שולטים על ליבם, על רגשותיהם ומאווייהם... ולעומתם "רשעים – הם ברשות ליבם", הם נשלטים על ידי הרגשות והיצרים...

נו, לאחר הבריאה נכתב בתורה "וירא אלוקים את כל אשר עשה, והנה טוב מאוד", גם האדם – עם כל גן החיות שבקרבו - טוב מאוד! איך זה יכול להיות?  באדם יש יצר הרע, איך הוא טוב מאוד?

התשובה היא. אין חיה שאפשר להגדיר אותה "רעה", אין תכונה רעה. נסביר:

התלמוד במסכת בבא בתרא (טז') כותב כך: "בקש איוב לפטור את כל העולם כולו מן הדין, אמר לפניו, ריבונו של עולם, בראת שור פרסותיו סדוקות, בראת חמור פרסותיו קלוטות, בראת גן עדן בראת גיהינום, בראת צדיקים בראת רשעים, מי מעכב על ידך?" פירוש, איוב בא בטענה כלפי הבורא, זה לא הוגן לבא אל האדם בטענות ולהענישו, כיוון שכמו ששור נברא כמות שהוא, וחמור כמות שהוא, ללא אפשרות לשנות את טבעם, כך האדם נברא עם תכונות בעייתיות ואין לו אפשרות לשנותם! מה יעשה האדם, כך הוא נולד...

מה ענה אלוקים לאיוב? "ברא הקדוש ברוך הוא יצר הרע, ברא לו תורה תבלין". נכון שיש יצר הרע, אבל התורה משמשת כתבלין עבורו.

נדייק במשמעות המילה "תבלין". תבלין תפקידו להטעים ולמתק את התבשיל. התורה מלמדת את האדם כיצד להמתיק את המידה הרעה, כיצד ומתי להשתמש בכל תכונה ותכונה, בכל חיה וחיה...

הסבא מקלם כותב, שלכן "מידה" נקראת "מידה", כי בכל מידה צריך להשתמש במידה...

"ואהבת את השם אלוקיך בכל לבבך", לא כתוב "לבך", כתוב "לבבך" – דורש מכך התלמוד, (ברכות נד') שנצטווינו לאהוב את השם בשני יצרינו, ביצר טוב וביצר רע, כן, גם ביצר הרע. הכיצד? תפקידנו לקחת את המידות הרעות ולנתבם לאפיקים חיוביים...

הבה נאזין לדברי שלמה, החכם מכל אדם:

"אל תהי צדיק הרבה, ואל תתחכם, למה תשומם?" (קהלת פרק ז'). מבאר האבן עזרא, אדם עלול לעבור את הגבול גם במידה טובה. למשל, אדם פוחד מלשמוע לשון הרע, אז הוא אוטם את אוזניו כל היום. או אם הוא חושש מלדבר דברים אסורים אז הוא כל היום שותק... אומר שלמה לא זו הדרך! אל תהי צדיק הרבה! שימוש מופרז וקיצוני במידה טובה עלולה להוביל את האדם היישר אל זרועות הדיכאון!

או קיי, לא להיות צדיק הרבה, אבל ממשיך שלמה: "אל תרשע הרבה, ואל תהי סכל", אל תהיה רשע – זה עלול להמיט עליך אסון – "למה תמות בלא עתך?"...

אז מה הפיתרון? לא צדיק ולא רשע. אז מה כן?

אומר שלמה: "טוב אשר תאחוז בזה, וגם מזה אל תנח ידך, כי ירא אלוקים יצא את כולם". מבאר רש"י: "אחוז בצדק וברשע... על ידי שניהם יקיים הצדק והרשע כהלכתן".

כן, זוהי השקפת היהדות.

ניתן דוגמא: מצד אחד כתוב "לא הקפדן מלמד" (אבות ב'). ומאידך, רבי מצווה "זרוק מרה (מרות) בתלמידים!" (כתובות קג'), הכיצד? צריך לאחוז מזה ומזה - צריך את השילוב, מצד אחד לא להקפיד, ומצד שני חייבים ליצור סמכות. התורה נותנת לנו את המינון הנכון...

"עז פנים לגיהינום!" קובעת המשנה (אבות ה'). אך באותה משנה כתוב "הוי עז כנמר!". כי השקפת היהדות היא שאין שום מידה דחויה!

יעקב אבינו, עמוד האמת, כביכול "מרמה" את אביו יצחק כדי ליטול את הברכות. כי כשצריך, כשאימו מצווה אותו על פי נבואה, הוא תפעל את מידת אי האמת...

אדם צריך לשלוט על כל תכונותיו ומידותיו...

ידועה הדוגמא על אחד ששמע נקישות בדלת ביתו, והנה הוא רואה מולו אדם מבוהל המתחנן על נפשו להיכנס לבית ולהסתתר מפני בן בלייעל הרודף אחריו ומאיים לרוצחו. ידידנו טוב הלב כמובן הכניסו לביתו והחביאו מתחת למיטה. לאחר זמן, נקישה נוספת בדלת, הרוצח בפתח עם גרזן בידו... "מישהו בא אליך לאחרונה?" שואל הרוצח, אני איש אמת, חושב בעל הבית לעצמו, והוא עונה בכנות "כן!", "היכן הוא מתחבא?" הרי אני איש אמת, ואני אענה "מתחת למיטה..." כולם מבינים שהנהגה כזו היא הקצנה ושימוש מופרז במידת האמת...

אמת זוהי מידה נפלאה, אך חייבים לבקרה! בהלכה נפסק שמותר לשקר מפני דרכי שלום...

רשעים, אוחזים במידה טובה עד הסוף, ללא בקרה. לדוגמא: ידוע שעשיו, בנו של יעקב, היה מכבד הורים באופן מיוחד. הוא הוריש מידה מיוחדת זו לבנו אליפז. לאחר שיעקב נטל את הברכות, עשיו רצה להורגו, ויעקב ברח. עשיו נתן הוראה לאליפז להרוג את יעקב. אליפז הרי מכבד הורים – האבא ציווה לרצוח, אני מקיים את ציוויו... לאחר ארבע עשרה שנים, אליפז פוגש את יעקב ורוצה להורגו, ואילולא יעקב היה משכנעו לקחת את כל רכושו, ו"עני חשוב כמת", אליפז היה רוצחו. כך מתנהגים כשמקצינים...

לוט דבק כל כך במידת הכנסת אורחים, הוא מסר את נפשו בעדה...  הוא כל כך מקצין עד שהוא מוכן להפקיר את בנותיו בעבורה...

זו לא דרך היהדות!

התורה מלמדת את האדם שבכל מידה צריך להשתמש במידה! ברור שיש מידות טובות ויש שאינן. המידות הטובות צריכות להיות נר לרגלנו, אבל פעמים וחייבים לא להשתמש בהם. ואילו המידות הרעות, בדרך כלל עלינו לשמור מרחק מהם, אבל יש מצבים שאנו מחויבים לתפעל אותם...

רק נקודה אחת צריך להדגיש בטרם נסיים. גם כאשר אנו מתפעלים את המידה הרעה כי אין ברירה,  עלינו להיזהר, שהרי אנחנו פותחים את הסורג של "החיה הרעה", אנו עלולים להתרגל אליה ולהיגרר אחריה... נקודת אזהרה.

כעת, אפשר לסגור את הקצוות, ולסיים:

משה נס מפני הנחש במעמד הסנה. משה לא רוצה שום קשר עם היצר הרע והמידות הרעות. אומר לו אלוקים, משה! לא זו הדרך! כעת, עם תחילת היווצרותו של העם היהודי, אני מורה לך את אחד מיסודות היהדות – "אחוז בזנבו"! אל תשליך את היצר הרע, תאחוז בו, אבל "בזנבו", בקצהו! וכשאוחזים בקצהו בלבד, אזי "ויהי למטה בכפו", גם הנחש יכול לשמש כמטה, כמנהיג...

המידות הרעות יש בהם צורך, התורה מטווה עקרונות מתי להשתמש בהם...

זו הסיבה לשם "יעקב". עשיו הרי מייצג את הרע, את המידות הרעות... אחת מאבני היסוד של היהדות היא שפעמים צריך לאחוז בעקב עשיו! לא למגר ולהעלים מידות רעות, להפך, לאחוז בהם – אך רק בעקבם, בקצותיהם בלבד!...

רעיון זה בא לידי ביטוי על כל צעד ושעל במצוות התורה. היהדות אינה דוגלת בנזירות ובקיצוניות, אנחנו מורכבים מגוף ונשמה, היהדות היא אומנות החיבור ביניהם...

זו הדרך היחידה לשלמות הנכספת...  

למדור פרשת השבוע באתר הידברות

פרשת תולדות – כל הסרטים ב-VOD הידברות