לאבד את הצפון – מאמר לשבת

את מציאות הצדדים מכירים אנו היטב מלימודי גיאומטריה בבית הספר. קשה לדמיין את אורח חיינו ללא המושג "צדדים".

לכאורה, משמעותם של הצדדים היא "טכנית" לגמרי - אפשרות התמצאות גיאוגרפית על פני כדור הארץ.  

זהו שלא. בנוסף למציאות הטכנית של הצדדים, ישנה משמעות מהותית. 

בורא עולם קבע למשכן כיוון עמידה מאוד מסוים בחלל העולם ובמרחב הארץ. קודש הקודשים – מקום ארון הברית - היה תמיד בצד מערב. הפתח למשכן, דרכו נכנס העם, היה ממול קודש הקודשים - בצד מזרח. מקום השולחן – בצד צפון. מקום המנורה – בצד דרום.

צורת ההעמדה המדויקת הזו הייתה חובה, ובמשך תקופת מסעם של בני ישראל במדבר, הם היו צריכים בכל פעם להעמיד את המשכן בכיוונים המדויקים הללו.

מעצם הציווי הזה, כבר מבינים אנו שיש משמעות מהותית לארבע רוחות השמים, אחרת, מדוע זה משנה באיזה כיוון יעמוד המשכן.

גם שלבי ההקרבה של סוגי הקרבנות השונים, החל מהסמיכה והשחיטה ועד הגעתם ל"תחנה הסופית" – שריפתם ותרומת הדשן, היו "צמודים" לכיוונים מאוד מסוימים, וכפי שהתורה מפרטת בפרשתנו ובפרשת ויקרא. לכל קרבן הייתה זווית מיוחדת ומיקום מדויק לשחיטה, לזריקת הדם ולשאר העבודות. 

אם התורה משנה את צדדי ההקרבה מקרבן לקרבן, מוכרח הדבר שיש סיבה לכך. מהי אם כן משמעות הצדדים?

ראשית, נתבונן בפירוש המילים: "צפון", "דרום", "מזרח", "מערב".

המילה "צפון" היא מלשון "הצפנה", "צופן", "צפוּן". כלומר, השמש לעולם לא תיראה בצד צפון (ביחס לכדור הארץ), אלא היא מוצפנת ומוסתרת בו. המילה "דרום", משמעותה היא ההיפך מצפון - מלשון "לדור", "דיור". את המילה "דרום" ניתן לחלק לשתי מילים: "דר-רום". כלומר, בשעות הצהריים, כאשר השמש נמצאת ברום השמים, השמש דרה בצד דרום. "מזרח" נקרא כך משום שזהו הצד בו השמש זורחת. "מערב" נקרא כך משום שבצד זה שוקעת השמש והערב "יורד" על העולם.

נתמקד על צד צפון וצד דרום. צד צפון מסמל את העושר וחיי הרווחה. צד דרום מסמל את הרוח והחכמה. מדוע?

משום שבצד צפון של ההיכל, עמד השולחן – עליו היה מסודר לחם הפנים. השולחן היה סמל הרווחה והעושר החומרי, כך שצד צפון מסמל את העושר החומרי. בצד דרום של ההיכל, עמדה המנורה - סמל האור והחכמה.

בקרבנות עולה וחטאת, מקום הסמיכה, השחיטה וקיבול הדמים בכלי שרת, הוא בצד צפון. כאמור, צד צפון מסמל את העושר והרווחה החומרית. לאמור: רובם של החטאים, נגרמים כתוצאה מהתגברות החומריות על הרוחניות. כאשר אדם מקריב חטאת או עולה, הצעד הראשון שעליו לעשות כדי להכניס אל תוכו את רעיון המקדש, הוא להביע נכונות לוותר על הגשמיות. כמובן - לא להתעלם מהחומר, אלא לקדש אותו. לתת לו משמעות ולרתום אותו למטרות חיוביות, כאותו דם קרבן שאינו הולך לאיבוד, אלא מעלים אותו למזבח. ההתמודדות מול כוחות הגוף והחושים, מסומלים על ידי צד צפון, המסמל את הרווחה החומרית.

שחיטת הבהמה בצד צפון, מבטאת את "שחיטתה" וביטולה של גשמיות היתר, השוכנת בתוככי אישיות האדם, ואת רצונו להתקדש ולהיטהר.  

כעת נבין את דברי התלמוד במסכת סוכה (נב ע"א) שכותב, שיש שבעה שמות ליצר הרע, אחד מהם הוא "צפוני". התלמוד לומד זאת מפסוק המופיע בנביא יואל: “וְאֶת הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם”. מיהו ה"צפוני"? “זה יצר הרע שצפון ועומד בליבו של אדם”.

קיים קשר מהותי בין העובדה שהשמש אינה זורחת בצד צפון והיא מוצפנת בו, לבין כך שצד צפון מסמל על העושר והרווחה.

השמש המסמלת חיים, פריחה והארה, אינה נמצאת בצד צפון. המשמעות הסימבולית היא – השפע החומרי וכל ההנאות הגשמיות, אינם גורמים ל"אור" ולהצלחה אמתית. פעמים רבות, השפע החומרי הוא בעצם חושך, למרות שהוא נדמה כאור, משום שהתאוות הגשמיות מסנוורות את עיני השכל של האדם. 

לעומת זאת, המנורה נמצאת בצד דרום. הזכרנו ש"דרום" נקרא כך משום שהשמש דרה בו תמיד. אך טבעי הוא, שהמנורה - סמל החכמה והאור, נמצאת בצד דרום. משום שהאור האמתי הוא חכמת התורה. תורת ישראל כותבת את רצון הבורא ומאירה את דרכו של האדם באפלת חייו.