התנינים בכו על ג'ק סטון

ג'ק סטון בן ה- 80 היה מליונר כבד. כבר מגיל 16 האף שלו הריח כסף, ולא סתם כסף, אלא כסף גדול. הוריו היו חנוונים אפורים וחרוצים בעיירה אמריקנית זנוחה בקונטיקט, שאפילו את השם שלה הוא לא זכר, או לא רצה לזכור. גק זוכר את עצמו כילד קטן מביט על אביו בסוף יום עבודה מתיש סופר 57 דולר במטבעות, תוחבן לארנק, ופונה לסדר קופסאות שימורים במדפים, ובקבוקי חלב במקרר.

"אני בחיים שלי לא אהיה חנווני" גמלה החלטה בליבו של סטון הצעיר. "אלה חיים עלומים, שיעמום נורא ובקיצור בלי עתיד כלכלי רציני. איך שאני ארגיש עצמאי אני לוקח את הרגלים נוסע לניו-יורק ומתחיל להתערבב בעסקים".

אמר ועשה. בגיל 16 נפרד גק סטון מהוריו התשושים ונסע לניו-יורק. "אני חוזר אליכם מיליונר" הבטיח להוריו המודאגים שתחבו לכיסו 22 דולר ועוד כמה כריכים וכמובן פחית קוקה-קולה.

קשה לו לזכור מאין נבע חוש הריח העסקי שלו. קשה לו, למר סטון הישיש להגדיר האם זה האומץ, הנחישות, או יצר ההתאבדות שהקפיצו אותו גבוה גבוה בסולם הטריפ האמריקני של העשירות שנהנים לקנא בה, ולדווח עליה בעתוני הכלכלה הגדושים בסיפורי הצלחה.

תתפלאו, קשה פשוט להאמין, אבל העיסקה הראשונה של סטון גוניור היתה רכישתם של 500 תנינים פורטו-ריקניים שהובאו לארה"ב לתעשיית הארנקים. איך זה קרה? פשוט מאד.

בדרך הארוכה שבין העיירה העלובה שלו לניו-יורק, הוא הבחין בעתון דרום אמריקני מקומט וזנוח המונח על כסא. הוא פתח אותו וראה משבצת פירסום ובה כתוב "לאנשי עסקים עם יוזמה, לרכישה: להקת 500 תנינים לצורך תעשיית הארנקים. מחיר מציאה".

גק ירד בתחנה האחרונה, קנה שני אסימונים וחייג. למזכירה שענתה לו הוא אמר בקול נחרץ "מה מחיר הלהקה?". המזכירה המתינה רגע מהורהרת, הקול מעבר לקו היה צפצפני משהו, ילדותי, זה לא קולו של איש עסקים, עם כל הכבוד. אבל עסקים זה עסקים, וגק קיבל תשובה "מחיר כל תנין 800 דולר...".

"קניתי" אמר גק, ולא ידע מהיכן הוא מגרד 400,000 דולר. מהר מאד הוא התעשת, הוא איתר ב"דפי זהב" המקומי שלושה מפעלי עורות והציע לבעליהם עור תנין במחיר מציאה, 20% פחות ממחירי השוק. למותר לציין, שהוא כבר בדק את מחירי השוק.

המבט האמין שבעיניו עשה את שלו. גק חיבר בין הדבקים, בין בעלי המפעלים לבין יבואן התנינים שהיה גם מגדלם, לא לפני שניהל עמו משא ומתן מתיש, במהלכו הוריד את מחיר התנינים ל- 550 דולר כל אחד.

"אני מייצג שלושה מפעלי ענק לעורות" אמר ליבואן הפורטוריקני, "תרד במחיר, ואני הופך אותך למיליונר" לחץ עליו תוך נפנוף כמות של בטחון עצמי צפוף שיכול היה להפעיל כמה טחנות-רוח. הקסם האישי, הכריזמה וכושר השכנוע עשו את שלהם.

כבר בעיסקה הראשונה שלו הרוויח הנער מקונטיקט סכום נכבד, והפך במהרה לידידם הקרוב של תעשייני הארנקים והעורות. מכאן קצרה היתה הדרך להשקעה ביהלומים, רהיטים, מסחר בנשק, נפט, וכמובן נדל"ן.

אנחנו גולשים לסוף. 64 שנות עסקים מוצלחים ביותר עברו על גק סטון במהלכן צבר רכוש עתק וריפד בכמה מאות מיליוני דולרים את חשבונותיו. לדאבון הלב, לא היה לו זמן לישא אשה ולהביא ילדים לעולם. הוריו נפטרו 40 שנה לפני בשיבה טובה, שני אחיו הבוגרים שוכנו אחר כבוד במצב סיעודי בבית אבות ולא היה לו קשר אפילו קלוש עמם. סטון היה – בשורה התחתונה – רווק זקן שלא ידע מה לעשות עם הכסף שלו...

לפני כשנתיים צץ רעיון מטורף למדי במוחו. הוא גייס כמה קבלנים זריזים וביקש מהם לבנות לו ארמון, עם 180 חדרים, "וכל חדר" ביקש סטון "צריך עיצוב יחודי. אני רוצה גם גינת ענק של פרחי נוי ועצי פרי וגם בריכה גדולה ל...".

תוך שנתיים הוקם ארמונו של סטון על פני 50 דונמים שמסביבו גנים לתפארת, מפלים ומזרקות.

הוא ביקש מעורך דינו היהודי צרלי ניבן, להזמין לארמונו לא פחות ולא יותר 100 חנוונים מקונטיקט לסיור בארמונו, שלאחריו סעודה גדולה ותוכנית אומנותית. אותם 100 חנוונים מרחבי קונטיקט הכירו את גק סטון, הוא לא היה אלמוני כלל ועיקר, אבל הם לא הבינו מה פתאום נפל בגורלם להיות אורחיו החשובים, וכי חסרים מיליונרים ברמה שלו שישמחו על ההזמנה. סטון לא נתן להם להסס וצרף לכרטיס ההזמנה העשוי עור תנין גם כרטיסי טיסה הלוך ושוב.

והם הגיעו כולם עד האחרון שבהם.

שלוש שעות ארוכות נמשך הסיור בארמונו של סטון. החנוונים היו כבר תשושים למרות שהם לא פסקו מלהתלהב משכיות החמדה, העשירות המהממת ומיגוון הרהיטים והשטיחים המרהיב לעין שבכל חדר וחדר. ואחרי החדרים הם חלפו על פני גני הפרי והפרחים, נשמתם כמעט נעתקה מן האדריכלות המדהימה והמירקם הססגוני שבין הצמחים לנחלים והמפלים.

עד שהגיעו לבריכה גדולה תכולה שהבהיקה בשמש במרכז גן הפרי. גק סטון עצר את קבוצת החנוונים ופתח במונולוג אישי.

"רבותי החנוונים. אני גק סטון המיליונר נולדתי לזוג הורים חנוונים. הם עמלו לפרנסתם יומם ולילה. אתם מכירים את העבודה, את מתח הרווחים הנמוך, הלקוחות המעצבנים, הסחורה שמתקלקלת, החובות לספקים. בקיצור פרנסה קשה. הורי היו עבורי – בין השאר – בית הספר הכי טוב כיצד לא לעשות עסקים. החלטתי כבר בנעורי, חנווני אני לא אהיה". ועכשיו שימו לב....

גק סטון לחץ על כפתור סמוי במעקה הסמוך לבריכה. בקרקעית הבריכה נפער לפתע פתח עגול שקוטרו לא יותר ממטר. והנה מתוך הפתח גלשו פנימה 1, 2, 3, 4, לא פחות מ- 13 תנינים ירוקים בגודל בינוני עם מלתעות מאיימות למדי.

"שימו לב ידידי החנוונים. העיסקה הראשונה שלי בחיי היתה רכישתם של 500 תנינים, הייתי אז בגיל 16, העיסקה הצליחה ומשם המשכתי לרוץ. כיום אני איש זקן וערירי. אין לי בנים, ואין לי למי להוריש את הוני. החלטתי מתוך מחווה להורי שהיו חנוונים חרוצים ונקיי כפיים, להעניק לאמיץ שבכם לפחות מחצית מהוני, אבל זאת בתנאי אחד... כל שעליו לעשות הוא לקפוץ מכאן למים ולחצות את בריכת התנינים עד לגדה השניה, 30 מטר בסה"כ ואחר-כך עליו לבקש בקשה אחת, רק בקשה אחת ואני אמלא אותה עד חצי הוני...".

"הנה עורך דיני צרלי ניבן שיחתימני מיידית על חוזה למילוי המשאלה, כאמור עד מחצית הוני. שימו לב אין לבקש אלא רק בקשה אחת ששווה הון עצום".

החנוונים היו המומים. סטון דמה בעיניהם למטורף, לחולה נפש. התנינים ציקצקו במים, מחייכים בתניניות אכזרית. איש לא ההין לעשות צעד נוסף, והם ביקשו להמשיך בסיור. "חבל" אמר סטון והמשיך בסיור כשפניו לעבר מנחת המסוקים... לפתע נשמעה צעקה וטפיפות-מים והבריכה הפכה גלית ורועשת. אחד החנוונים נראה שוחה ונאבק בתנינים באומץ רב, תוך שהוא מתקדם לעבר הגדה השניה. הנשיכות והשריטות שעשו בו התנינים, האדימו את המים, אך הוא לא נואש. דקות ארוכות נמשכה הסצינה המזעזעת עד שהחנווני גון פריפקט נחלץ פצוע, נשוך וזב דם כשהוא מתאנק על שפת הבריכה.

סטון היה מרוצה עד הגג. "גון ידידי, הרופא כבר בדרך אליך. עכשיו מה שנותר לך הוא רק לבקש בקשה אחת ואני אמלא אותה".

גון פריפקט הפצוע זקף את ראשו המדמם ופלט בחירחור "אני רק רוצה לדעת מי הכלב שדחף אותי למים...".

סטון היה מאוכזב "גון יקירי אנחנו נברר נחקור מי דחף אותך למים להתמודד עם התנינים, אך צר לי חבר, ביקשת בקשה אחת ותו לא. יותר כבר לא תוכל לבקש".

"אתה מבין מר לוי" ליחשש באוזני עורך דינו היהודי של גק סטון, צרלי ניבן, "העולם הזה הוא בריכה של תנינים. בן אדם מסכן מפילים אותו לבריכה, והוא נלחם על חייו ומצליח לצאת ממנה שרוט וכאוב, אבל חי. בורא עולם אומר לו "בני יקירי אני מעריך את המאבק שלך, כל הכבוד על הנחישות והמאמץ, אני רוצה להעניק לך עולם ומלואו מן השפע האינסופי שלי...". נו, ומה עונה לו הבנאדם, "אני רוצה לדעת מי דחף אותי למים". אתה מבין מר לוי, אדם חכם מנצל את היסורין שלו כדי לזכות בנצח, החכם עונה לבורא "אתה הוא שדחפת אותי למים, ואתה גם הצלת אותי, עמדתי בנסיון החיים בגבורה, תן לי אבא שבשמים מקום טוב לידך. זה הכל". וזה כל ההבדל בין החכם לטיפש. זה מה שחשבתי אחרי הסצינה המזוויעה בגינת ארמונו של סטון המטורף".