הנזירה שלמדה על שמירת שבת

"אימא!", בקעה צווחתה המבוהלת של סוזי, הבת הבכורה, מהמטבח. "מישהו ניתק את המקרר מהחשמל!".

אם אירוע כזה לא נראה לכם סיבה מוצדקת לבהלה, תחשבו שוב. הזמן: ליל שבת. הסיטואציה: בני המשפחה יושבים בשולחן אחרי הקידוש, וממתינים להגשת הסלטים – המאוחסנים כמובן במקרר.

מאדאם קיסוס הגיעה למטבח במרוצה בעקבות ביתה. "אני לא מאמינה..." מלמלה. כבל החשמל של המקרר התדלדל לצידו בעגמומיות, מנותק בבירור.

"הסלטים – בסדר. אפשר לאכול אותם, לפחות עכשיו", אמרה מאדאם קיסוס.

"עכשיו, כן", הסכימה סוזי בעגמומיות. "אבל בחום הזה – מחר כבר כל האוכל יהיה מקולקל".

בני המשפחה נאנחו. על הפלטה היה חמין מרוקאי מבעבע – 'סכינה' – שיוגש מחר בצהריים. המשפחה לא תרעב. אבל הסלטים? הקינוחים? שלא לדבר על העופות והדגים השמורים במקפיא, שיתקלקלו בוודאי עד מוצאי שבת...

משפחת קיסוס גרה במרסיי הצרפתית. שכנים יהודים להם יוכלו להעביר את תכולת המקפיא – לא היו להם. הגדולים נאנחו, הקטנים תהו ידו של מי במעל, והמשפחה כולה השלימה עם המצב. שבת. המקרר יישאר מנותק עד מחר בלילה.

מאדאם קיסוס זרזה את ילדיה לחזור לשבת סביב השולחן ולחדש את שירת הזמירות יחד עם האורחים. במשפחת קיסוס כמעט ולא הייתה שבת בלי אורחים: הבית היה מוקד משיכה לסטודנטים היהודים שלמדו במרסיי ומצאו הכנסת אורחים יהודית חמה בבית משפחת קיסוס. שמחת חיי מעולם לא חסרה בבית הזה, על אף אלמנותה של בעלת הבית ומחלתה הקשה של הילדה הקטנה, סלבי.

סלבי קיסוס סבלה מניוון שרירים – מחלה קשה שהתקדמה בלי רחמים והייתה עתידה להרוג אותה בגיל צעיר. בצרפת, שם התגוררו, הייתה זכאית כל משפחה עם ילד חולה לאחות צמודה. רוב האחיות הללו היו נזירות קתוליות. בסלבי טיפלה האחות סופי, נזירה שקטה שנקשרה לילדה מיד ומילאה בלי אומר ודברים אחרי שלל הוראות שכלל לא הבינה: ליטול ידיים לסלבי...לומר איתה מודה אני...לא לערבב כין כלים חלביים ובשריים... גם עכשיו, כשישבה ליד סלבי בשולחן, עוזרת לה לשתות, היא לא העירה על החלטתם של בני הבית להותיר את המקרר מנותק.

התקרית המצערת בליל שבת נשכחה עד מהרה. מצבה של סלבי המשיך להידרדר, והאחות סופי המשיכה לטפל בה במסירות. אבל יום אחד, בלי הודעה מוקדמת, היא ניגשה בהבעה עגומה למאדאם קיסוס ונפרדה ממנו לשלום. "אם המנזר החליטה שאפסיק לעבוד כאן מיידית", הסבירה. בחייה של האחות סופי, אם המנזר הייתה סמכות בלתי מעורערת.

* * *

שנים לאחר מכן, כשישבו בני משפחת קיסוס שבעה על סלבי הצעירה, המתוקה, שמחלתה הקשה הכניעה אותה לבסוף, התייצבה גם האחות סופי בבית בעיר מרסיי. היא חיבקה את מאדאם קיסוס כשעיניה אדומות מבכי.

"סלבי כל כך אהבה אותך", אמרה מאדאם קיסוס לנזירה בהכרת טובה. "הצטערנו מאד כשעזבת, את יודעת".

"אם המנזר הכריחה אותי לעזוב", הסבירה הנזירה סופי. "היא חששה שעוד מעט אהפוך ליהודייה בעצמי".

בחדר השתררה דממה. כל בנות המשפחה נשאו אליה עיניים תוהות.

סופי היססה לרגע, ואז אמרה: "אני חושבת שהגיע הזמן שאספר לכם את האמת...זוכרים את השבת שבה מצאתם את המקרר מנותק מהחשמל?"

קצת גירודי פדחת, ובני המשפחה אישרו שכן, השבת הזו בהחלט זכורה, ולא לטוב. "זו אני שניתקתי את המקרר מהחשמל", הפתיעה אותם סופי. "אף פעם לא הכרתי יהודים, ופתאום הגעתי אליכם, שחיים עם כל הכללים והמצוות שלכם ושומרים עליהם בקפדנות, והייתי חייבת לדעת אם האמונה שלכם היא דבר אמיתי – או רק העמדת פנים. החלטתי לגרום לכם אי נוחות רצינית ולבדוק האם תעברו על החוקים שלכם בגללה. ועמדתם בניסיון. לא חיברתם את המקרר חזרה לחשמל".

"ברור שלא", אמרה מאדאם קיסוס בזעזוע.

"עכשיו אני יודעת את זה", התנצלה סופי. "הבנתי אז שאתם אנשים דתיים מכל הלב, מוכנים להקריב למען האמונה. הערצתי אתכם יותר ויותר ואהבתי לשמוע כל מה שהסברתם לי על יהדות. את זוכרת בוודאי כמה אהבתי לשמוע את המוזיקה היהודית שלכם בפטיפון...יום אחד אם המנזר שמעה אותי שרה שיר שהיא לא מכירה - 'אדון עולם'. זהו שיר יהודי, הסברתי לה". סופי נאנחה. "אם המנזר כעסה מאד. היא אמרה שאני חייבת לעזוב את העבודה הזו מיד, לפני שהאמונה שלי תושפע מכם. הייתי חייבת לשמוע בקולה, אז עזבתי. אבל תמיד המשכתי לחשוב עליכם – ולהתפלל על סלבי".

במשפחת קיסוס, כולם זוכרים היטב את ליל השבת בו נותק המקרר מהחשמל. בטווח הקצר, היה מדובר בסך הכל באי נוחות זמנית. בטווח הארוך, הם גילו מאוחר יותר, ליל השבת הזה היה קידוש השם ארוך ומתמשך שלימד נזירה נוצרייה לרחוש כבוד ליהדות – ולעם היהודי.

לעילוי נשמתה של זהרה אלחדד קיסוס בת יצחק רפאל, שסיפור זה מבוסס על אירוע אמיתי במשפחתה.

יש לכם סיפור אמיתי על השגחה פרטית, מעשה טוב, או כוחה של אמונה? נשמע לשמוע אותו ולפרסם בשינוי פרטים מזהים. נא שלחו הצעות אל maayan@hidabroot.org