שתי עגונות הטוענות על אותו אדם כי הוא בעליהן

 היה זה לפני כמאתיים שנה. יהודי עובר אורח נקלע לעיר בגדד שבמדינת בָּבֶל, והתהלך לאיטו בשוק המקומי. לפתע נשמעה קול זעקה. היתה זו אחת המוכרות, אשר ישבה אלמנה בביתה במשך כעשר שנים, לאחר שבעלה נעלם. כאשר הבחינה בהלך צעקה לעברו: "שמואל! שמואל! סוף סוף חזרת..."  -"מי את? איני מכירך כלל..." השיב לעברה.

פנתה הגברת לעוברים ושבים שיתפסוהו, כי בעלה הוא, שנטשה עגונה ואומללה. הביאוהו לאב בית הדין שהכירו זה מכבר, "היאך תוכל להסתיר זהותך, הרי אתה הוא שמואל והיית מתושבי המקום עד שנעלמת לפני מספר שנים", הוכיחו הרב. אמנם לא סמך הרב רק על טביעות עינו, וביקש לפרסם את הדבר בעיר, שמא יש תושבים נוספים המכירים אותו. ואכן, התאספו בבית הדין יהודים רבים שהכירוהו היטב, וטענו כי מבני קהילתם הוא ועמהם גדל...

אולם האיש נותר בשלו - "איני מכירכם כלל, זו הפעם הראשונה שביקרתי בבגדד, ולעולם לא הייתי בעלה של זו!..."

לבסוף הוחלט לכפות את הנוכל ליתן למסכנה גט פיטורין, על מנת להתיר אותה מכבלי עגינותה. וכן היה.

אחר כל הדברים האלה, ויצא 'שמואל' מבגדד ויבא חברונה, ויפגע במקום, ופתאום נשמעו שוב קולות זעקה. היתה זו עגונה נוספת, בת העיר חברון, שטענה כי זהו בעלה, "אברהם", שנשא אותה לאשה לפני כעשור, ומאז נעלמו עקבותיו. אף בני העיר הכירוהו היטב, כי מילידי חברון הוא, ומיד הובילוהו לשערי בית הדין. הבעל אכן הודה כי כאן נולד, ויצא למדינת הים לפני שנים. בית הדין החליט כבר באותו מעמד לסדר גט עבור האומללה.

אלא שכאן קם אחד הנוכחים והכריז: "ידוע לי, כי אך לפני מספר ימים, יהודי זה ממש גירש את אשתו בבגדד, ושם טענו כי הוא מבני העיר. ממש על אותם שניים שמעידים כאן כי נכח במקום זה, שם העידו כי חי בבגדד. הלא דבר הוא?!"   

שלח בית הדין לבית הדין בבגדד, שישלחו מבני העיר אליהם על מנת לברר את התעלומה. השליחים הגיעו, והחזיקו בעדותם הקודמת - "זהו שמואל, ידידנו משכבר הימים...". כנגדם השיבו בני חברון, לא כי, אלא אברהם אחינו הוא... למרבה הפלא, העידו שתי כיתות העדים על אותן שנים שגדלו יחדיו, ואף שתי הנשים טענו כי נשאן באותה תקופה ממש, באופן שבדרך הטבע לא יתכן כלל כי האיש נשא את שתיהן.

עתה לא נותר לנו אלא לשאול: מה דינן של ב' עגונות אלו, אשר כל אחת מחזיקה את אותו יהודי בוודאות כבעלה, ואף שתי כיתות עדים נחלקים אודות זהותו?

תשובה

שקדו חכמים על תקנת עגונות

ראשית כל, יש לדעת כי חשיבות רבה ייחסו רבותינו להתרת העגונות. כך נוכל ללמוד מפרשת עגלה ערופה, המופיעה בסוף פרשתנו בה נאמר: כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל... (דברים כ"א, א'-ב'). התורה מצווה שחמשה זקנים מבית הדין הגדול שבירושלים ימדדו לאיזו עיר קרוב החלל. מצות המדידה קיימת אף במקרה שנמצא החלל קרוב בעליל לאחת הערים. רבי יוסף בכור שור (מובא בבעלי התוספות על התורה שם), כותב בטעם הדבר, כי חפץ ה' יתברך שעל ידי כך יתפרסם הדבר ויבואו רבים לראות את החלל, והם ישמשו כעדים להתיר את אשתו.

ומצינו עוד בדברי בעל שו"ת מהרש"ם (ח"א סימן פ"ד), תשובה ארוכה בעניין היתר עגונה, המסתיימת בזה הלשון: "לכן מכל הלין טעמי הנני מסכים בעניי עם מעכת"ה להתיר האשה מכבלי העיגון, ולהתירה להינשא כדת של תורה. ויען שמבואר בתשובת ב"ח החדשות (סוף סימן ס"ד), כי מי שמתיר עגונה אחת בזמן הזה כאלו בנה אחת מחורבות ירושלים העליונה, להציל בחינה אחת מן אשת חיל, וכן הוא בנחל קדומים על איכה בשם הרה"ק ר"א חיון[1], לכן נדחקתי לגמור התשובה היום ביום הצום על חורבן בית תפארתנו![2] והנלע"ד כתבתי".

האם קיימים בני אדם הזהים לחלוטין?

והנה, בנוגע לנידון דנן, יש לציין כי בכעין שאלה זו דן באריכות בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ק אה"ע סימן ס"ה), ומשם תדרשנו. ואנו לא נבוא אלא לעסוק בזה בקצירת האומר, וכמובן שאין בדברינו המועטים בכדי להקיף נידון חמור זה. 

ובכן, נראה שתחילה שומה עלינו לברר, האם שייך שיהיו שני בני אדם הדומים לגמרי האחד לרעהו. ונבאר דברינו:

אם יוברר לנו כי לא קיימת מציאות של שני בני אדם זהים, הרי שב' כיתות העדים בודאי מעידות על שני בני אדם שונים, אלא שהאחת מהן טועה בזיהוי, ולפיכך מצב זה מוגדר כ"תרי ותרי", הווי אומר, קיימת הכחשה בין העדים, ובמצב זה כמובן שלא נייחס חשיבות לדברי האיש שטוען כי מבני חברון הוא, שהרי על כל פנים סותר הוא את דברי העדים מבגדד. לפי צד זה נמצא לכאורה, כי מספק לא ניתן להוציא את כל אחת מהנשים מחזקת אשת איש.

אולם אם נאמר שקיימת מציאות רחוקה של אנשים הזהים לחלוטין, נוכל איפוא שלא לדון את שתי כיתות העדים כמכחישות זו את זו, אלא כולם דוברים אמת. בני העיר האחת הכירוהו כ'שמואל', והשניה כ'אברהם', וממילא אפשר להאמין במצב כזה ליהודי שטוען לטובת הכת מחברון, שכן כמובן שהוא עצמו יודע מי הוא, והרי אינו סותר בהכרח את דברי הכת האחרת, שמסתבר כי אצלם חי יהודי הזהה לו, ולכן טועים לחשוב כי מדובר בזה האיש.

שלחה את אחותה לשתות ונענשה

והנה, נאמר במדרש (במדבר רבה פ"ט): מעשה בשתי אחיות שהיו דומות זו לזו, והיתה האחת נשואה בעיר אחרת. ביקש בעלה של אחת מהן לקנאות לה ולהשקותה מים המרים בירושלים. הלכה לאותה העיר שהיתה אחותה נשואה שם, אמרה לה אחותה: "מה ראית לבא בכאן?" אמרה לה: "בעלי רוצה להשקות אותי מים המרים ואני טמאה". אמרה לה אחותה: "אני הולכת תחתיך ושותה". אמרה לה: "לכי ועשי כן". מה עשתה? לבשה בגדי אחותה והלכה ושתתה מים המרים, ונמצאת טהורה. חזרה לביתה, יצאה אחותה שזנתה לקראתה, חבקו ונשקו זו לזו. כיון שנשקו זו לזו, הריחה במים המרים ומיד מתה...

ונראה כי אין להביא מכאן ראיה לנידון דידן, שכן יתכן שהיו כמעט זהות, עד שטעו בהן הבעל והכהן, או שמא מדובר שהסתירה האחות פניה וכדומה, ואילו היו מדקדקים בדבר, לבטח היו עולים על התרמית.

אין הקב"ה טובע שניים בחותם אחד

שנינו במשנה בסנהדרין (דף ל"ז ע"א): "אדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד - כולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון - ואין אחד מהן דומה לחבירו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם", (ופירש רש"י: כלומר, חשוב אני כעולם מלא, לא אטרד את עצמי מן העולם בעבירה אחת).    

וכתב בתשובת הנודע ביהודה שם, כי אין לומר שכל דברי רבותינו נאמרו רק על הרוב, שהרי מצינו לגבי עדים שהעידו אודות אדם שמת, והוכחשו על ידי כת אחרת, ולבסוף 'בא הרוג ברגליו' - הדין הוא שלוקים העדים שאמרו כי ראוהו שמת, ואם נאמר שקיימת מציאות של שניים הזהים לחלוטין, מדוע איפוא נענישם מרות? הלא יתכן שראו אחר שזהה לזה שבא לפנינו! אלא שבודאי, אין לחוש לכך, ונענשים משום ששקר העידו[3].

וסיים הנודע ביהודה: באופן שהדין פשוט ששתי הנשים בחזקת איסור אשת איש קיימי (עומדות)[4] ונשארו עגונות... 

הצדיק חשב בלבו, מדוע שמעתי אודות האורח החדש, ולפתע נכנסה אשתו העגונה

הרבי ר' זושא זיע"א, קודם שנתגלה היה נודד ממקום למקום. מספרים, כי פעם אחת בהיותו באחת העיירות, היה יושב בבית המדרש על יד התנור, שקוע במחשבותיו. נכנסה אשה אחת ושאלה אם מישהו ראה את בעלה. בעלה עזבה והשאיר אותה עגונה, ומסתובבת היא על פני המדינה לחפשו, ובכל מקום היא שואלת עליו ומוסרת את סימניו.

כאשר שמע ר' זושא את שאלת האשה, אמר לה: "לכי לבית 'הכנסת אורחים'. שם תמצאי את בעלך".

וכך היה. היא מצאה אותו שם.

ויתפלאו האנשים על ''המופת'', כי רגליו של ר' זושא לא דרכו על סף בית הכנסת אורחים, שהרי ישן בבית המדרש.

"לא היה בזה כל מופת", אמר ר' זושא, והסביר: "בבוקר בהיותי במקווה שמעתי שני אנשים משוחחים ביניהם. סיפר אחד לחבירו, שהיום בא ל'בית הכנסת אורחים' אורח חדש, והייתי תמה ומשתומם - לשם מה באה שמועה זו לאוזני? למה קלטו אוזני דברים שאין לי בהם כל צורך ותועלת! והנה, בהיותי מהרהר בכך באה העגונה ושאלה אודות בעלה. מיד הבנתי, כי בודאי אותו האורח ששמעתי עליו היום במקווה - הוא המבוקש!..."

צא ולמד עד היכן מגיע שכרו של הנזהר שלא להאזין לדברים בטלים! שזוכה לכך שאין מזמינים לו לשמוע אלא מה שיש בו תועלת וצורך.

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.