שאלה חמורה אך מעניינת ביותר הופנתה אל מו"ר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א.

מעשה שהיה בחולה שהיה זקוק לתרומת איברים באופן דחוף, אך לא הצליח האיש למצוא את התורם המתאים. לבסוף התקווה להצלה באה ממדינת סין. מתברר שהרבה ישראלים נסעו לסין, לצורך השתלת איברים חיוניים (כליות, כבד, לב, לב-ריאה), וחזרו לארץ עם תוצאות ניתוחיות טובות. ההודעות הרשמיות של ממשלת סין הן, שהגישה בטיפול היא מערבית לחלוטין, דהיינו, האיברים נלקחים מנפגעי תאונות שמתו, ומושתלים בחולים שנזקקים להם לפי כל כללי הרפואה המערבית.

מה עושים הנידונים למוות בסין במרתפי בתי החולים?

אך כאן ניתקל החולה בבעיה קשה: ישנן עדויות מצמררות של אזרחים סיניים, שברחו מסין לארצות מערביות, אודות ההליכים לאיתור תורמי איברים בסין. עדים אלה, (וביניהם אדם שמעיד על עצמו שהיה רופא שהשתיל איברים), מספרים כי בכ-35 בתי חולים בסין, ישנם מרתפים עם אזרחים סינים שנידונו למוות, על ידי בתי משפט בסין. כאשר מגיע חולה שזקוק לתרומת איברים, מתבצעת בדיקה לאיתור ה"תורם" (הנידון למוות) המתאים מבחינת סוג הרקמות. בהמשך, ה"תורם" נלקח לחדר ניתוח בעודו בחיים, לצורך עקירת האיברים מגופו, והעברתם אל החולה שנזקק לתרומה. במילים אחרות: הרופאים הסיניים הורגים את הנידון למוות, על ידי לקיחת איברים חיוניים מגופו.

מעתה ניגש החולה אל מו"ר שליט"א ונפשו בשאלתו:

א. האם מותר לחולה, שנזקק להשתלה, להיתמם ולהגיד: "אני בסך-הכל בא לסין ומבקש להשתיל לי לב וריאות, שהן איברים חיוניים עבורי, ואני מסתמך על ההודעות הרשמיות של השלטונות הסיניים, שלפיהן מקור האיברים המושתלים בנפגעי תאונות..." או שמא אין לו לנהוג כן, והעדויות של האזרחיים הסיניים שברחו למערב, (שהחולה איננו מכיר אותם, ולא יודע עד כמה הם כשרים לעדות), בדבר רצח אזרחיים סיניים לצורך שימוש באיבריהם להשתלה, צריכות לעורר בו חשש וספק גדול, וממילא עליו להימנע מלנסוע לצורך השתלה בסין.

ב. האם מותר לחולה, להתנער מאחריות למוות התורם ולהגיד: "האזרח הסיני נידון למוות על ידי השלטונות בארצו - 'דינא דמלכותא דינא', ואני הרי אינני הגורם לכך שהורגים אותו, אלא מי שאחראי לכך הם השופט, התובע, השוטרים, הסוהרים וצוות חדר הניתוח". או שמא החולה אמור לומר לעצמו: "בגללי מקדימים את מועד ההוצאה להורג, ומשום כך יש לי אחריות לרצח"?

תשובה

להלן תשובתו הרמתה של מו"ר שליט"א:

מלכות מוחזקת שאינה משקרת

מעיקר הדין, מותר לחולה לסמוך על הודעת הממשלה, האומרת שהיא מספקת איברים מנפגעי תאונות שמתו, וכמבואר במסכת גיטין (דף י' ע"ב) "כל השטרות העולים בערכאות של עובדי כוכבים, אע"פ שחותמיהם עובדי כוכבים - כשרים". והגמרא שם מסבירה: "דאי לא יהיב זוזי קמייהו, לא הוו מרעי נפשייהו וכתבין ליה שטרא..." ופירש רש"י: "דכיון דדיינין קבועין הם, אינם חשודים שירעו נפשייהו". עוד תירצה הגמרא "אמר שמואל: דינא דמלכותא דינא". הרי שערכאות (גם של עכו"ם), מוחזקים שלא יבזו עצמם ויאמרו שקר, ויזדלזלו בעיני הבריות. ואם ערכאות לא משקרים, כל שכן שהמלכות עצמה לא תזלזל בעצמה ותאמר שקרים, שיורידו את ערכה בעיני העולם כולו.

והנה הלכה זו, שמלכות לא אומרת שקר, יש לה השלכה גם בהלכות חמורות, כמבואר במסכת בבא בתרא (דף ג' ע"ב), שם נאמר כי אסור להרוס בית כנסת, לפני שבונים בית כנסת אחר, משום שחוששים שמא יפשעו ולא יבנו את החדש.

שואלת הגמרא: ובבא בן בוטא היכי אסביה ליה עצה להורדוס, למיסתריה לבית המקדש (היאך יעץ בבא בן בוטא להורדוס, להרוס את בית המקדש ולבנות יותר יפה במקומו), והאמר רב חסדא לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי (הרי אסור להרוס בית כנסת לפני שבונים את החדש)?

מתרצת הגמרא (בתירוץ השני): מלכותא שאני, דלא הדרא ביה, דאמר שמואל: אי אמר מלכותא עקרנא טורי - עקר טורי ולא הדר ביה (דהיינו, מלכות שונה היא מאדם פרטי ולעולם אינה חוזרת בה, שהרי אפילו אם אומרת המלכות נעקור הר, היא עוקרת את ההר ולא חוזרת בה מהבטחתה). לכן מעיקר הדין, "מלכות" מוחזקת שאינה משקרת. ואפילו אם נחליט שישנם מקרים שהמלכות מוכרת בחשאי איברים שנלקחו ברציחה, בכל זאת יש להניח שרוב האיברים הם לא מרציחות, ואפשר לילך אחר הרוב.

מותר לאדם להציל את חייו גם כשגורם לאחר שימות

הלכה בידינו בדיני נפשות ש"אין מאבדין נפש מפני נפש", ולכך אם אומר האנס לאדם מישראל שיהרוג ישראל חבירו, ואם לאו יהרגנו - דין הוא שייהרג ואל יעבור! ודבר זה סברא הוא והדעת נוטה לו שאין מאבדין נפש מפני נפש (רמב"ם פ"ה מיסודי התורה ה"ז).

ומקור הדברים בדברי הגמרא במסכת פסחים (כ"ה ע"ב), שם מסופר: מושל עיר אחת ציוה על ראובן שיהרוג את שמעון, ואם לא יהרגהו - יהרוג המושל את ראובן. שאל ראובן את רבא: האם מותר לי להרוג את שמעון? השיב רבא: "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, דלמא דמא דחברך סומק טפי". כלומר, מניין לך שדמך אדום יותר מדם חברך? אולי דם חברך חביב יותר מדמך, ולכן אסור לך להרגו!

אמנם כל זה כשהורג את השני בידיים, אך בגרמא הדבר מותר, וכמו שכתב בספר אמרי בינה (או"ח סימן י"ג אות ה'), לגבי שניים הנמצאים במאסר ואחד יכול לברוח, אך קיים חשש שאם יברח, יהרגו השבאים הרשעים מתוך נקמה את השני, שהדין הוא שמותר לברוח, כי הבורח מציל את חייו, ואע"פ שהרשעים יהרגו את השני, אומרים אנו: 'מאי חזית דדמא דחברך סומק טפי, דילמא דמא דידך סומק טפי', מפני שבגרמא אין איסור רציחה, כשבא להציל את עצמו.

וכך גם אנו נאמר בענייננו, מותר לאדם לבוא למדינה, שיש בה הרבה איברים מנפגעי תאונות דרכים שמתו, ולסמוך על הרוב, שמן הסתם יקבל איבר מנפגע בתאונה שמת. ואם יארע שהשלטונות יהרגו נידון למוות לפני זמנו בגלל שהחולה הזה זקוק לכליה, אין הוא אלא גרמא ואין איסור.

תשובת מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א: חילול ה'

כל זאת מעיקר הדין.

אולם להלכה למעשה אמר מורינו הרב: שאלתי את שאלתנו למו"ח מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב שליט"א, והשיב לי כדלהלן:

לא ראוי לפנות לבית חולים, שהבריות מרננות עליו שהוא מחזיק במרתף אנשים שנידונו למוות, אשר שולפים אותם לאור בקשה להשתלה, ובודקים לראות אם יש התאמה בין איבריהם לחולה, ואו-אז הורגים אותם ומוכרים את איבריהם, כמקולין המוכר בשר. הטעם לכך הוא, משום שיש בזה חילול ה'.

ויתרה מזו, הרי עם ישראל קיבל את התורה, שמאד מקפידה על שפיכות דמים, וחטא זה הוא גרוע מעבודה זרה וגילוי עריות, שנאמר בהם יהרג ואל יעבור[1]. והנה באים יהודים ונותנים לגיטימציה ותעודת הכשר, למעשים כגון אלה. וגם אם נצא מתוך נקודת הנחה שדינא דמלכותא דינא, ומשפטם משפט צדק והורגים את מי שצריך להרוג, בכל זאת הסחר באיבריו של הנידון למוות הופכת את המלכות להיות נוגעת בדבר[2]. ועוד שהרי הבריות אומרות כי בגלל בצע כסף הורגים אנשים.

וכן נאמר במסכת חולין (דף צ"ב ע"ב): עולא אמר: אלו שלשים מצוות שקבלו עליהם בני נח, ואין מקיימין אלא שלשה וכו', ואחת - שאין שוקלין בשר המת במקולין. ופירש רש"י (שם) שהיו אוכלין בשר המת, אבל לא בפרהסיא כל כך. הרי שגם אומות העולם שומרות על כבוד המת. והתורה הקדושה ציותה בפרשת כי תצא: "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ, כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ" (דברים כ"א, כ"ג)[3]. ולעתיד לבוא עם ישראל יקבור את החללים אויבי היהודים, משום כבוד המת, וכמו שמבואר בנביא (יחזקאל ל"ט י"א), "והיה ביום ההוא וכו' וקברו שם את גוג ואת כל המונו...", ואיך יתכן להפוך את הנידון למוות למספק סחורה ל"בנק האיברים"?! אי לזאת, אף מי שחייב מיתה מדין המלכות, אין מן היושר למכור אבריו בכסף, לכן יש להימנע לנסוע למקום כזה, וה' יתברך ישלח רפואה שלימה לחולי עמו ישראל.

לסיכום: מעיקר הדין, אין צריך לחשוש שהאיברים נלקחים מאנשים שדנו אותם למוות. אך אם יש רינונים צריך להימנע מלנסוע למקומות אלו!

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.