האם יניח תפילין בבית החולים כאשר יודע שיילקחו לשריפה?

מעשה באדם שחלה במחלה קשה ומדבקת, לא עלינו, ועמד להתאשפז בבית-חולים בחו"ל, במחלקה מבודדת. והנה, דבר הרופאים ומשפטם הוא, שבתום הטיפול בו כשיקום ויתהלך בחוץ, כל בגדיו וחפציו ייצאו לבית השריפה, מפאת חשש הידבקות.

שאל החולה: האם עלי ליטול עמי את התפילין ולקיים את מצוות התורה, אף על פי שלבסוף יישרפו, או שמא אסור לי להביא לשריפתם, שהרי התורה אומרת בפרשת כי תבוא (דברים כ"ח, י'): וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ - ודרשו רבותינו (בברכות ו'.): אלו תפילין של ראש, הרי לנו שהתפילין מוגדרות כשם ה', והיאך אפוא אגרום לכליונם, ולכן שמא עלי להעדיף שלא להניחם עד שאתרפא בע"ה?

תשובה     

בנידון דידן דנו רבים מגדולי הפוסקים. מהם שהכריעו שיש לאסור להכניס את התפילין למקום זה, ואחרים טענו כי עליו לקיים את המצוה המוטלת עליו כעת, מבלי להתחשב במה שיארע בעתיד.

ונציין תחילה ב'קצירת האומר' את סברות המתירים:

א. הכלל הוא ש'אונס כמאן דעביד - לא אמרינן', אך 'אונס כמאן דלא עביד - אמרינן'[1], דהיינו: מצב של אונס אינו יכול להיחשב כקיום מצוה, (כאילו האנוס קיים את המצוה), אבל האנוס לעבור עבירה - נחשב לו כאילו לא עבר עליה, היות ונעשה הדבר מאונס. ולפיכך עדיף שיניח את התפילין, שאילולא יניחם הרי שיפסיד את המצוה. לעומת זאת בנוגע לשריפתם - הרי אנוס הוא, ואין זה נחשב כאילו שרפן.

ב. אין למצוה אלא מקומה ושעתה, ומאחר וחייב הוא בכל יום במצות תפילין החמורה, לא יתכן שיבטלה מחשש ביזיון שיהיה בעתיד. וכמו שמספרת הגמרא (ברכות י'.) על חזקיה המלך שחלה מאד ועמד למות, הגיע אליו ישעיה הנביא ונבואה מאת ה' בפיו: כה אמר ה', צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה, משום שלא עסקת בפריה ורביה! הסביר חזקיה שלא לחינם נמנע מלשאת אשה, אלא עשה כן כיון שראה ברוח-הקודש שיצאו ממנו בנים רשעים. השיב לו ישעיה: "בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמפקדת איבעי לך למעבד, ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד", כלומר, אדם צריך לעשות מה שציווהו מן השמים, והקב"ה הטוב בעיניו יעשה. לבסוף קיבל חזקיה את דבריו והתחתן, ואכן יצאו ממנו בנים רשעים. על כל פנים למדנו, שבל לו לאדם לחשב חשבונות ששייכים לעתיד, אלא לקיים את המצוה שעומדת לפניו. ממילא יש להורות לחולה דידן להניח תפילין ולא לירא ממה שיארע בעתיד[2].

ברם, לדעת רבים מרבותינו הפוסקים, אין לאדם רשות להניח תפילין כאשר ברור שיבואו לידי שריפה, ויש ללמוד כן מדברי הרשב"א (בשבת דף ק"כ:[3]) שכתב שגרם מחיקה אינו אסור דוקא במקום שיתכן שלא תגרם המחיקה, אבל כשקיימת ודאות שתגרם המחיקה - נחשב הדבר ל'מחיקה בידיים'[4].

"אילו הרגישו המתירים את חרדת ר' נחום מביזיון הקודש - לא היו חולקים עליו"

מסופר על ה'חזון נחום' - רבי נחום וויידנפלד זצ"ל, שכאשר נלכד בשחיתותם של גייסות היטלר ימח-שמו, ערכו הרשעים חיפוש בכליו, וכשמצאו בין-השאר את התפילין שלו, ניצתה בהם חמת-טירוף, כדרכם, והשליכו אותן לארץ. רבי נחום רכן מיד אל הקרקע והגביה את התפילין, הקריב את הטוטפות אל שפתותיו וכיסה אותן בעתרת נשיקות. חטפו שנית הרוצחים את התפילין מידיו וזרקו אותן בברוטאליות לארץ, וכן בפעם שלישית, עד כי איימו עליו ברובה שבל ירימם.

ביזיון הקודש נגע לליבו. דומם עמד רבי נחום ליד תפיליו כמסומר, חיוור כסיד, ומיאן להיפרד מהם, עד שלבסוף גורש מהם בכח - אל מעבר הגבול הרוסי. בצעדים כושלים הספיק להיכנס לעיבורה של העיירה שינובה, התדפק על דלת הבית היהודי הראשון שנתקל בו, ותיכף בהיכנסו פנימה אחזו השבץ והשיב את נשמתו לקונו. לבו הטהור לא עמד בפני הזעווה של חילול התפילין הקדושות בידי הטמאים.

כעבור שנים, בירושלים עיר הקודש, כשנפגש אחיו הצעיר של רבי נחום, רבי דוב בריש וויידנפלד (ה'דובב מישרים'), עם רבי משולם ראטה, התגלגלה ביניהם שיחה אודות שאלתנו, בנוגע לחולה שיישרפו תפיליו - האם בכל זאת יניחם. והנה, כשהזכיר רבי משולם את דעות המתירים, אמר לו ה'דובב מישרים': "אלמלי הרגישו החולקים כיצד אחי רבי נחום נחרד מביזיון הקודש כשזרקו את התפילין, עד לכלות הנפש, עד שלא היה מסוגל לחיות עוד - בטוחני כי לא חולקים על דבריו באותו ענין[5]!..."

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.