מה דינו של אדם שהזכיר בתפילתו את כל הכתוב בסידור?

סיפר אחד מגדולי מחזירי התשובה בדורנו:

באחד הימים של בין כסא לעשור, הגעתי לאחד מבתי הסוהר בארצנו על מנת לדרוש ולעורר את הלבבות. הדברים שיצאו מן הלב נשאו פרי וחדרו ללבבות של האסירים, בס"ד, והמעמד היה לקידוש שם שמים גדול.

לאחר שקיבלנו על עצמנו עול מלכות שמים, קראתי את האסירים היקרים להצטרף יחד עמי לתפילת מנחה ברֹב עם הדרת מלך.

והנה, לצידי נעמד אסיר שהיה ממש תינוק שנשבה. לאיש, לא היה כלל מושג בתפילה, כך שמחוסר ידיעה התפלל קצת בהרמת קול, אך בהתרגשות גדולה. וכה אמר בתפילתו: ה' שפתי תפתח... בקיץ אומר: מוריד הטל, בחורף אומר... נקדישך ונעריצך... בתענית ציבור אומר עננו ואם שכח אינו חוזר... בקיץ: ברכנו... בחורף: ברך עלינו... בראש חודש ובחול המועד אומרים יעלה ויבוא, ואם שכח... ביום ראש החודש הזה, בחול-המועד פסח: חג המצות הזה... ועל הנסים... בימי מתתיה בן יוחנן... בימי מרדכי ואסתר... בתענית ציבור אומרים בחזרה ברכת כהנים... יברכך ה' וישמרך...

בתום התפילה החלטתי לגשת אל האיש, לשוחח עמו וללמדו דעת. התברר שזו היתה הפעם הראשונה בחייו שזכה להתפלל, ולפיכך חשב לתומו שיש לקרוא את כל הכתוב בסידור. נטלתי סידור תפילה, ועברתי עמו על כל סדר התפילה.

לאחר מכן שאל האסיר: האם עתה צריך אני לחזור ולהתפלל שוב, היות וכל הקטעים שהוספתי נחשבים כהפסק?...

תשובה

אדם שהפסיק בדיבור בשוגג באמצע תפילת שמונה-עשרה, וזמן ההפסקה היה בכדי לגמור את כל התפילה (מתחילתה ועד סופה)[1] - דינו הוא כדלהלן: למנהג בני ספרד: צריך לחזור לראש התפילה, ואף בדיעבד (כשהמשיך או סיים תפילתו) צריך לחזור[2]. ולמנהג בני אשכנז: חוזר לראש הברכה שהפסיק בה, ובדיעבד אם לא חזר - אין לו לחזור לראש, זולת אם נבע ההפסק מחמת אונס[3].

אם הפסיק בדיבור באופן שלא עבר זמן כדי לגמור את כל השמונה-עשרה, הדין הוא שחוזר לראש הברכה[4]. ואם הפסיק בג' ברכות ראשונות - חוזר לראש, ואם הפסיק בג' ברכות אחרונות - חוזר לראשן (ל'רצה'). ובדיעבד אם סיים תפילתו אינו חוזר.

מבואר בשו"ע (או"ח סימן ק"ח סי"ב) כי הטועה בתפילתו והזכיר מאורע השייך לשאר ימים שלא בזמנו[5] - אין זה הפסק, ולכן אם סיים את תפילתו - אינו צריך לחזור ולהתפלל שוב, וכן אם הפסיק בהזכרה זו במהלך אחת הברכות - אינו צריך לחזור לתחילת הברכה[6].

אולם ציין המשנ"ב (ס"ק ל"ח) כי רוב האחרונים חולקים על דין זה כאשר הוסיף דבר שנחשב לשקר מוחלט, כגון שאומר ביום רגיל "ביום חג המצות הזה", או "ביום ראש חודש הזה" כאשר יום זה אינו ראש חודש. והרי אין זה עדיף ממקרה שהפסיק בשיחה באמצע התפילה, ולכן דינו כדין המדבר באמצע התפילה, הנזכר לעיל. אך למשל הזכרת הבדלה (אתה חוננתנו) ב'חונן הדעת' - אינה נחשבת להפסק, משום שלא אמר דבר שלגמרי לא שייך לאותו היום, אלא רק הזכיר מה שחנן לו ה' יתברך לב להבין ולהבדיל, וזה שייך בכל השנה, לתת תודה לריבון עולם על שחלק לו לב להבין ומדע לידע.

וסיים המשנה ברורה (שם): ועיין בחיי אדם (כלל כ"ה) שכתב שבין לעניין שיחה בשוגג בתפילה, ובין לעניין שהזכיר דבר שלא בזמנו, בדיעבד אם לא חזר לתחילת הברכה, כיון שסיים הברכה, אף שהוסיף בה דבר שלא כעניינו - אינו רשאי לחזור, וכל שכן אם כבר השלים תפלתו.

ומעתה נבוא לבחון את מקרה דנן לאור מה שנתבאר:

הנה מיודענו הזכיר הוספות שנחשבות לשקר מוחלט מכיון שאינן שייכות ליום זה, וכמו כן הוסיף אף את כל ההלכות כגון ואם שכח אינו חוזר וכו'), וכל זה נחשב לדיבור בשוגג באמצע התפילה, אך מאחר שנראה כי אין בכל דיבור שיעור של בכדי לגמור את כל התפילה, ממילא בדיעבד כשכבר סיים תפילתו - אינו חוזר[7].

אולם למעשה הורה לו הרב כי ישוב ויתפלל! מדוע? מכיון שהיה מדובר בימות החמה, והזכיר האסיר 'משיב הרוח ומוריד הגשם', ובברכת השנים אמר 'ותן טל ומטר לברכה', והרי זו סימן קללה, משום שהגשמים קשים לעולם בימות החמה, הלכך אף בדיעבד צריך לחזור ולהתפלל[8]. (ואכן אילו היה המאורע בימות הגשמים - לא היה צריך האסיר לחזור בדיעבד).

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.