נכנס יי"ן יצא סו"ד

כחודש ימים היה בית החרושת לזכוכית "צוקרמנדל" שבעיירה הקטנה ירגין, הסמוכה לפרשבורג, סגור על מסגר. מפה לאוזן עברה השמועה כי בעל בית החרושת - הנגיד רבי ניסן צוקרמנדל, שנמנה בצעירותו עם תלמידי ה"חתם סופר", וימים הרבה הלך ערירי ללא ולד, זכה אחרי שנים לבן, והשמחה במעונו רבתה, עד שהזניח את כל עסקיו לירח ימים מיום לידת התינוק ועד לאחר פדיונו.

הילד נולד בחדש שבט שנת תקפ"ג. אך מתוך חולשת הרך, לא התקיימה הברית בעיתה ובזמנה, ונדחתה ליום הפורים, שלשה שבועות אחרי לידתו.

רבו של רבי ניסן - מרן ה"חתם סופר", נתכבד להיות המוהל, ואילו הגאון רבי דניאל פרוסטניץ, אב בית הדין בפרשבורג, נתכבד בסנדקאות. רבים היו ילדי פרשבורג שה"חתם סופר" מל בעצמו, אך בברית מילה זו ניכר היה בפניו כי הוא שרוי בשמחה עילאית.

תלמידי ה"חתם סופר" ניסו בתחילה להסביר את שמחת רבם מכיון שהברית נפלה ביום הפורים, וחז"ל דרשו על הפסוק במגילה "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר": אורה - זו תורה, שמחה - זה יום טוב, ששון - זו מילה, ויקר - אלו תפילין. ואילו כאן בברית המילה נתקיימו כולם בבת אחת.

אך עד מהרה נוכחו כי כוונה אחרת לרבם, וכאשר גמר את מעשה המילה והגיש לפיו של הנימול אצבע טבולה ביין כנהוג, התבטא שלא כדרכו ואמר: "נכנס יין יצא סוד"!

עתה ידעו כולם כי יש דברים בגו, אך לא היה בהם איש אשר יהין לשאול את רבם הקדוש לפשר הדברים. לשוא ניסה אבי הבן להפציר בסנדק, ראש בית דינה של פרשבורג, שישאל את רבו מה היתה כוונתו בדברים אלה ועל סוד שמחתו הגדולה.

שם נאה מענינו של יום גם קראו לרך הנימול: "ברוך מרדכי", ענין שהשלים את השמחה הגדולה, אך כבר למחרת חזרו ההורים לביתם וכל הענין נשכח מהר.

אט אט התבגר ברוך מרדכי, ויהי לבחור ישיבה, מראהו חסון כאלון, גופו תמיר, בחור כארזים. כל רבותיו העידו עליו כי הוא ירא שמים מרבים וכי הוא יושב ולומד בשקידה רבה, אך לדאבון לב כל מכיריו, יגע ולא מצא, בכל מבחן יצא הוא הגרוע ביותר מכל חבריו, ענין שעורר עליו רגשי רחמנות והשתתפות בצער, על כי הוא דוקא השקדן הגדול ביותר בישיבה, אך לקוי כל כך בהבנתו ובתפיסתו, ובעיקר על מה שהיה שוכח מהרה את תלמודו שקנה ביגיעה רבה, ויהי לעם הארץ גדול, וכל זאת למרות שגם בתפילתו ראוהו מזיל דמעות על צרת עצמו. באיזו מין קללה קולל בחור זה היו? תמהים עליו חבריו ומגידי השיעורים בישיבה, וברוך מרדכי עצמו שהבחין בכך, לעיתים קרובות היה מתבטא: "וכי אני הוא האשם בכך שלא נתברכתי בכישרונות? ברוך שעשני כרצונו".

* * * 

עם הארץ חסיד

היה זה בצום גדליה שנת תקצ"ח.

ברד עז ניתך על פני העיר פרשבורג ורחובות העיר נעשו למקוה מים. ברוך מרדכי הולך בדרכו לבית הכנסת, והנה הוא מבחין בדרכו ברב העיר - ה"חתם סופר" ההולך לבדו בכיוון הישיבה, כשהוא מתבוסס בבוץ ורגליו עד לארכובותיו תקועות בשלוליות המים. ברוך מרדכי אינו מהסס אפילו רגע אחד, הוא נוטל את רבו על כתפיו ומעבירו לבנין הישיבה.

"במה אברכך" - שואלו ה"חתם סופר".

-"יברכני רבי שאנצל מן הגאוה!".

"כן יהי רצון" - נענה הרב.

"אמן" - נענה אחריו הבחור, כשדמעה מתנוצצת בעיניו.

השנים עוברות במהירות ללא כל שינוי במהותו של הבחור המשונה. ברוך מרדכי כבר הגיע לשנתו השמונה עשרה ועדיין אף שידוך לא הוצע לו. בעיר מתהלכת שמועה כי איננו בור רק בדף גמרא, אלא אפילו בחומש או כל ספר אחר. בין ילדי פרשבורג הוא נודע בשם "עם הארץ חסיד". עם הארץ על כי אינו יודע ללמוד כלל, וחסיד על כי הוא מתפלל בכוונה ובדמעות שליש, ועל היותו יושב כל היום ליד הגמרא הפתוחה ומנענע בשפתיו.

* * *

המסכת הוחלפה והבחור המשיך ללמוד...

מעשה ופעם אחת כאשר ישב בבית הכנסת במשך שעה ארוכה ומלמל בשפתיו כשלפניו פתוחה מסכת "סוכה", חמדו להם הנערים לצון, ואך יצא ברוך מרדכי לרגע, נגשו הנערים והחליפו את המסכת ושמו תחתיה מסכת "בבא מציעא". הבחור חזר לגמרתו, הוא מתיישב לידה וממשיך שוב למלמל בשפתיו, כשכל הנערים פורצים בצחוק אדיר...

באותה שנה, שנת תר"א, בכלל לא האירה ההצלחה פנים לבחור המשונה. בבית החרושת של אביו פרצה דליקה ענקית, אביו יצא נקי מנכסיו וברוך מרדכי נשאר בחוסר כל, כניצול מספינה שנטרפה בים.

מה עושה בחור תמים כמוהו במצב זה?

רבו בעל ה"חתם סופר" נתבקש בינתיים לישיבה של מעלה, ומשום כך נכנס לרב העיר בימים ההם, בן רבו, הגאון בעל ה"כתב סופר", ותינה לפניו את צערו. הרב שמע את מרי לבו של ברוך מרדכי, שעוד הכירו מימי למדו אצל אביו, והציעו לעזוב את הגולה ולעלות ירושלימה.

"שם קרוב לשער השמים בודאי ישופר גורלך. שם תמצא בעזרת ה' זיווג ההגון לך", עודדו הרב.

* * *

בן עשרים ולא נשא

בשעה טובה ורגליו של ברוך מרדכי עומדות בשערי ירושלים.

ברוך מרדכי הגיע לירושלים בשעה מאוחרת בלילה כשעה ומחצה לאחר חצות. חשיכה אופפת את בתי העיר והבחור דנן מסתובב לו בסמטאותיה הצרות והעקלקלות של העיר העתיקה, כדי למצוא מקום להניח את רגליו העייפות.

והנה הוא מבחין באור הבוקע מאחד הבתים. הוא נוקש על הדלת ובעל הבית פותח לו בלי לשאול כלל מי הוא הדופק. האורח מתקבל בסבר פנים יפות ובעל הבית מכניסו בצל קורתו. בעל הבית הזה היה הגאון הקדוש רבי ישעיה ברדקי, נשיאה של ירושלים בימים ההם. הוא כיבד את האורח בכוס חמים מחיה נפשות, שאלו פרטים קצרים מהיכן הגיע ועל משפחתו, ומיד סידר לו בכבודו ובעצמו מיטה למנוחה עד לתפילת שחרית.

בתחילה נתרגש רבי ישעיה בשמעו את ה"קריאת שמע" שקרא ברוך מרדכי סמוך למיטתו, כל מלה ומלה בחרדה ובהתלהבות עצומה, אך כבר למחרת כאשר ישב עמו אל השולחן ל"פת שחרית" נדהם הוא מאורחו. הוא התחיל לשוחח עמו בדברי תורה, ועד מהרה נוכח שבחור זה אינו יודע בין ימינו לשמאלו. לא תלמוד ולא מקרא, כל כולו כלי ריק. 'אמנם הוא ירא שמים עד למאד', חושב רבי ישעיה לעצמו, 'אך ללא כל ריח של תורה'.

רבי ישעיה אינו יכול להבליג על רגשותיו והוא מתמה בקול: "בחור ישיבה כל השנים ואינו יודע יותר מצורת האותיות?!". ואילו ברוך מרדכי שומע את הדברים ונענה כדרכו: "וכי אני הוא האשם? וכי האשמה תלויה בי שלא נתברכתי בכישרונות? ברוך שעשני כרצונו!".

ראה רבי ישעיה את תמימותו של ברוך מרדכי וברוב רחמיו הציע לו להיות למשמש בית מדרשו, ובשכר זה יאכל על שולחנו וידאג לכל צרכיו. ברוך מרדכי שמח על ההצעה, קיבלה בסיפוק רב והודה לרב בהכנעה ובנשיקת כף ידיו.

חיש מהר התפרסם ברוך מרדכי גם בין ילדי ובחורי ירושלים. מוזר היושב תדיר ליד גמרא פתוחה או חומש, מסתכל כתרנגול בערב יום כיפור בסדר הכפרות וממלמל בשפתיו בלי שידע מה הוא אומר. אך ילדי ירושלים אין שוחקים בו, משתתפים הם בצערו ואינם פוגעים בו לרעה. ביחוד אחרי ראותם כי הגאון רב העיר רבי ישעיה ברדקי מקרב אותו.

תקופה קצרה עברה על ברוך מרדכי בירושלים, והנה יום אחד הוא מופיע אצל מאמצו רבי ישעיה ומבקשו שיקדיש לו שעה קלה לשוחח בדבר מה. רבי ישעיה הסכים, ואז גילה ברוך מרדכי כי בחודש שבט תר"ג, ימלאו לו עשרים שנה וכי יהודים טובים בפרשבורג התרו בו כי בחור שהגיע לבן עשרים ועדיין לא נשא אשה סימן רע לו רח"ל.

רחמיו של רבי ישעיה נכמרו על המשמש העזוב. הוא חש כי כוונתו לשם שמים וכי בקשתו נובעת מתוך אמונה פשוטה. ולכן לא נח ולא שקט עד שמצא לו יתומה עניה שהסכימה לקחת לבעל בחור ירא ה', אף שאינו תלמיד חכם. תוך חודשיים נערכו הנישואין ברוב עם, ולכבודו של רבי ישעיה השתתפו בה כל גדולי העיר.

* * *

הנבחר בין שואבי המים

מעתה הגיעה לברוך מרדכי תקופה חדשה, אשר הוא עצמו הגדירה כטובה בחייו עלי אדמות. הוא המשיך בעבודת השמשות בבית המדרש והשתכר למחיית ביתו, ורוב היום ישב ליד הספרים הפתוחים, ממלמל בשפתיו ורבה של ירושלים משמש כפטרונו.

אלא שימים טובים אלה לא האריכו.

ביום י"א במרחשון שנת תרכ"ז, נסתלק הגאון הקדוש רבי ישעיה ברדקי לשמי רום. ברוך מרדכי נשאר ללא משען, ואף ישיבה אחת לא העזה להכניס בין כתליה אברך שאין לו כל מושג בתורה.

התייעץ ברוך מרדכי עם אשתו, ויחדיו נוכחו כי אין לפניהם ברירה, אלא שברוך מרדכי יחפש לו עתה משלוח יד או מקצוע שממנו יתפרנסו.

חיפש לו ברוך מרדכי, חיפש וחיפש מלאכה כלשהי, ולא מצא אלא את מלאכת שאיבת המים, אשר ממנה נראה לו כי הוא וביתו יתפרנסו כדי חיותם. "וכי מי הוא שאינו זקוק למים", אמרה לו אשתו.

וברוך מרדכי אומר ועושה.

שנים עשר שואבי מים היו אז בירושלים, ואף על פי כן רצו רבים שדוקא ברוך מרדכי יביא להם את המים. ראשית - בגלל גודל הרחמנות שעורר בלב מכיריו. ושנית, שהיא העיקר - נאמנותו וישרותו.

בכל ערב ראש חודש היה עובד ללקוחותיו הקבועים בחינם. כל ההפצרות שיקבל שכר טירחתו עלו בתוהו. וכל כך למה? שמא ובתוך החודש קיבל מאחד מלקוחות אלה שכר תמורת שתי פחים או שלש, ובשעה שהביא את המים והפחים עברו על גדותם נחסר מן המידה, ובערב ראש חדש שהוא יום כפורים קטן, מן הראוי להחזיר עושק לבעליו...

* * *

"שואב מים זה לא אשתמש בו..."

ארבעים שנה החזיק ברוך מרדכי במלאכה זו של שאיבת המים. הוא עמל בה יום יום בשמחה כאילו עסק להבדיל בניסוך המים על גבי המזבח בזמן שבית המקדש היה קיים. כל ימיו חיו הוא ואשתו בודדים וערירים, אך גם לעת זקנותם כאשר נולדה בתם היחידה, נשארו סגורים בתוך עצמם ודין ודברים לא היה להם עם איש.

דבר אחד חרה להם לזוג כל הימים.

היה זה מיום שעלה (בשנת תרל"ז) הגאון רבי יהושע ליב דיסקין, רבה של בריסק, ירושלימה. ברוך מרדכי נהג מעודו להציע את עצמו לרבנים ולומדי תורה אשר עלו לירושלים כשואב המים, ומתוך כך לזכות יחד עם פרנסתו גם בשימוש תלמידי חכמים. עם הצעה זו עלה גם לביתו של ה'שרף מבריסק'. הרבנית הסכימה לו מיד, אך הנה התערב כאן בעלה הגאון מבריסק, ונענה בפסקנות: "שואב מים זה לא אשתמש בו! ברוך מרדכי לא יביא את המים לביתנו!!". ברוך מרדכי קד קידה כלפי הרב ובאימה יצא את הבית, כשהוא מבקש סליחה ומחילה על הפרעת הדר גאונו. הוא רץ לביתו סח לזוגתו כל אותו מעשה, תפס בידו ספר תהלים והתנודד על גבו שעות ארוכות. דמעות זולגות מעיניו ללא הפוגה, ומפעם לפעם הוא מוציא גניחה ממושכת: "מי יודע מה ראה בי הגאון הקדוש מבריסק. הרי כולי מלוכלך בעוונות!..."

זוגתו שידעה על שברון לבו של בעלה התמים, בכתה גם היא עמו, אך יום יומיים עברו וכל הענין נשתכח מהלב.

באחד הימים פוגשת אשתו של ברוך מרדכי את הרבנית מבריסק בשוק. היא אזרה אומץ ניגשה אל הרבנית והביעה את מר לבה בפניה: "בעלי עדיין מגיע לצדקתם של שואבי המים האחרים - ומדוע הנכם מסרבים להעסיקו כשואב המים בביתכם? למה לא ישתכר הוא בפרוטות אלה?"

הרבנית מבריסק שמעה את מר לבה ולא נכנסה עמה בדין ודברים, אלא הפטירה קצרות: "בעלי הרב מבין גדול הוא באנשים, ועדיין לא קרה שמישהו יערים עליו. אם הוא אינו רוצה בבעלך לשואב מים בודאי יודע הוא מה שעושה!"

תשובתה זו של הרבנית כרסמה יותר את לבה של אשת ברוך מרדכי, "מי יודע איזה עוול ראה הגאון מבריסק בבעלי עד כדי כך שידחהו בשתי ידיים מלשמש לו כשואב מים", ממלמלת היא לעצמה. אמנם גם היא יודעת שבעלה עם הארץ, אך הריהו נאמן ושומר מצוות ובודאי אינו נופל משאר שואבי המים בירושלים...

* * *

הסוד שנתגלה

פורים שנת תרנ"ג בירושלים.

קהל גדול של חסידים ואנשי מעשה נדחקים בביתו של בעל ה"תורת חסד" - הגאון הצדיק רבי שניאור זלמן מלובלין, כדי לשמוח יחדיו בשמחת היום, ענין שנהוג כבר בירושלים כמה שנים.

כל גדולי התורה מעדת החסידים שבעיר התכנסו לשם. הנה מימינו של הרב עומד הגאון רבי ישעיה אורנשטיין, משמאלו הגאון רבי טוביה אריה גולדברגר. הגדולים בעצמם שרים ורוקדים והקהל כולו בגילופין.

עיני הרב זוהרות כשתי אבוקות, פניו קורנים כאש להבה, וכולו אומר "קיימו וקבלו עליהם"...

כוסיות יין נלגמות בזו אחר זו כמצות היום, ויין רב גם נשפך כמים בשעה שכל אחד נדחף אל הרב להושיט לו יד ולהתברך ב"לחיים".

בין הקהל הגדול נדחק גם ברוך מרדכי שלנו. גם הוא ניגש אל הרב לברכת "לחיים", ולתמהון כולם פותח שתקן זה, שמעולם לא התחיל לדבר ראשון, את פיו ופונה ישירות לרב: "רבי היום מלאו שבעים שנה ליום בו נכנסתי לבריתו של אברהם אבינו ע"ה!"

הקהל כולו פורץ בצחוק והשמחה גדולה, "כנראה שואב המים כבר טעם מן הטיפה המרה", נענו חלק מהציבור. אך הרב אינו שוחק כלל. הוא מקבל את דבריו של ברוך מרדכי ברצינות גמורה.

"אם כן הרי מגיע לך כוס יין גדולה" - רמז הרב, ומיד נמזג לשואב המים ספל יין משובח.

בעל ה"תורת חסד" בעצמו הגיש את הספל לברוך מרדכי, שעל אף גבורתו הידועה לא היה מסוגל לשתותו, אך ברוך מרדכי אינו יודע התחכמויות וכאשר הרבי מצווה מוכרחים לשמוע בקולו.

כיון שנכנס היין בקרבו, כבר לא ידע "בין ארור המן לברוך מרדכי". הוא התחיל משתולל, קפץ על השולחן, פחז ובירבר כמטורף.

קולו של הרב רועם: "הלא טוב יותר כי תפסיק את השתוללותך ותאמר לפני הקהל איזה דברים טובים בהלכה או באגדה!"

בקהל הושלך הס. עיני כולם הביטו אל הרב ללא נדנוד של עפעף. "וכי מה רוצה הרב מברוך מרדכי שהשתכר".

"באיזה ענין רוצה הרבי שאומר?" - נשמע קולו של שואב המים.

"סלקו את המחוצף!" - "גם בפורים יש גבול להשתוללות!..." - נענו כמה קולות מבין הקהל.

אך כרגע שוב נשמע קולו של הרב: "אמור בעניינא דיומא".

אך ברוך מרדכי אינו מתרצה מיד לבקשת הרב - "עניני פורים - חה... חה... חה... - הרי על כך ישנה מסכת שלמה ומגילה שלמה - מה יש לי עוד להוסיף?..."

"ומה אומרת הגמרא במגילה?" - שואל שוב רבה של לובלין.

וכהרף עין מתחיל ברוך מרדכי לפרש את דברי הגמרא! בשטף דפי גמרא שלמים נפלטים מפיו מבוארים בטוב טעם ודעת. הוא עומד על השולחן וכל הקהל מצטופף כמוכה תימהון. איש אינו זז ממקומו, וכולם מקשיבים לפיו המפיק מרגליות, דף אחרי דף עם פירוש רש"י ותוספות, קושיות הראשונים ותמיהות האחרונים...

הנאספים פוקעים מסבלנותם. אי שמים, האם אנו בחלום או בהקיץ? האם זהו שואב המים ההונגרי או סתם דיבוק או גלגול שנדבק בנשמתו, ורבם עמל עתה להוציאו ולגרשו למנוחתו בעלמא דקשוט?...

אך הרב אינו מרפה הוא מושך את שואב המים מענין אחד למשנהו, הוא שואלו ממסכת שבת, וברוך מרדכי עונה לעומתו בדיוק נמרץ. ושוב שואלו ממסכתות יבמות ובבא מציעא, וברוך מרדכי משיבו בבקיאות עצומה. בכל חדרי תורה מפרק הרים ומיישר דרכים... הקהל נדהם למול המגיד ולמול דבריו, ומעיני רבה של לובלין נגרות דמעות. ברוך מרדכי שהיה שתוי עד כדי אובדן חושיו, נפל ארצה אחרי דרשתו בת השעתיים...

העיר ירושלים נעשתה כמרקחה.

כחץ מקשת פשטה השמועה כי רבי ברוך מרדכי הינו גאון אדיר, וכי כל ימיו, במשך שבעים שנה, הוליך שולל את העולם כולו שחשבוהו לעם הארץ דאורייתא.

* * *

שבעים שנה של עמל

שבעים שנה שמר ברוך מרדכי על סודו בכוחות עילאיים. הכל הכירוהו כעם הארץ מכל הבחינות, ועתה גילה היין את סודו, שכן אמרו חז"ל "נכנס יין יצא סוד".

ירושלים העיר שתורה ויראה נדושו בה, ומלאה היתה בגאונים וצדיקים, אף היא צהלה ושמחה באותו פורים של שנת תרנ"ג על הגילוי המפליא, ואילו את צערו ואת עגמת נפשו של ברוך מרדכי, שעד מהרה נתברר לו כי כל עמלו עלי אדמות להצניע את גדלותו בתורה ירד לטמיון בגלל ספל יין, לא היה מי אשר יתאר וישער.

במקצוע ה"מכובד" של שאיבת מים עליו הרוויח את לחמו לפי דבריו בהיתר ובכבוד, לא נתנוהו יותר יהודי ירושלים לעסוק.

לבו התפלץ, והוא חלה את חוליו.

התלמידים שנהרו אליו מאותו פורים והלאה ניסו להקל עליו ולמלא את מחסוריו, אך הוא לא שת לבו על כך.

שבעים שנה של עמל ושל צניעות נעשו בבת אחת לרוח. וכי איך יתנחם?

* * *

רוח קדשו של ה"חתם סופר"

מרן ה"חתם סופר" כבר ראה ברוח קדשו את כל זאת.

עוד ביום שאביו של ברוך מרדכי - רבי ניסן צוקרמנדל, הכניס את ילדו בבריתו של אברהם אבינו ע"ה, וכבר אז התבטא נכנס יי"ן - שבעים (בגימטריה), יצא סו"ד - שבעים. נכנס היין וגילה את הסוד בן שבעים השנה.

הרבנית מבריסק שמעה גם היא על גילוי סודו של רבי ברוך מרדכי, ונענתה: "הלא לפני שנים כבר אמרתי שבעלי הגאון הוא מבין גדול באנשים. פעם אחת הביט בפניו וידע מי הוא, ולא היה ברצונו להשתמש בגאון כמותו לשאיבת מים".

כאשר נפטר הגאון הצדיק רבי ברוך מרדכי לבית עולמו, סיפרו מקובלי ירושלים אחרי מיטתו, כי היה אחד מל"ו הצדיקים שבדורו...  ("ירושלים של מעלה").

עד כאן הסיפור הנפלא. והמוסר עבורנו עצום, כי לעולם אי אפשר לדעת את הטמון בחובו של כל יהודי, עד כמה גדולה נשמתו. אין הכוונה שעלינו לחפש "צדיקים נסתרים", אלא יכולים אנו ללמוד מכך להוסיף ולכבד כל יהודי ויהודי, מאחר שבכל אחד מעם ישראל יש מעלות רבות אף יותר מאלו הנראות בגלוי.

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.