מעשה שהיה בתלמיד חכם שהקים עולה של תשובה בעיר נצרת עילית. מידי לילה התכנסה קבוצה המונה עשרות בחורים חילונים בבית הכנסת המקומי, ושתו בצמא את דברי הרב, שריתק אותם בדברי חכמה ערבים.

והנה, הבחין אותו מזכה-הרבים, כי אחד הנערים שבלט כמנהיג החבורה, הינו בוּר ועם הארץ גמור. לבחור לו היה כל מושג ביהדות, ואף כאשר שאלו אם יודע לומר "שמע ישראל", השיב הבחור בשלילה.

בשיחה חשאית שניהל עם אחד הנערים, שאלו הרב לזהותו של הבחור המוזר. "וכי כבודו אינו מכיר אותו", תמה הנער, "הלא הוא בנו של "אבו-חליל מהחומוס" - דמות מפורסמת בשכונה הנמנית על משפחה מוסלמית חשובה!..." הרב המזועזע, פנה לשוחח עם הנער הערבי, והלה סיפר כי היהדות מאד מעניינת אותו, "ובפרט השיעור המתובל בבדיחות שמוסר כבוד הרב במתיקות. אני כה נהנה עד כדי כך ש'סחבתי' עמי עוד ועוד נערים להצטרף..." 

מעתה שאל מזכה-הרבים: היאך עלי לנהוג כעת, האם אמשיך להרביץ תורה ולקרב רחוקים, או שמא אצטרך להרחיק את הערבי, מחמת האיסור למסור לגוי דברי תורה, אלא שקיים חשש סביר שאילו נער זה לא יגיע ללמוד, אף אחרים לא יגיעו, משום שנחשב ל'מנהיג' הקבוצה?...

תשובה

נפתח בשאלה נוספת שנשאלה לגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל (ומופיעה בשו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב' סימן קל"ב):

 אמירת דברי תורה על שולחן שמסב בו נכרי

מעשה בבחור ישיבה ירא שמים, שאחד מקרוביו נשא אשה נכרית רח"ל, (אמנם עברה האשה 'תהליך גיור', אך הוא פסול לחלוטין, מאחר ונעשה אצל הרפורמים, וממילא נותרה נכרית כבתחילה!). והנה בכל שנה בליל הסדר, מנהגו של הבחור היה לקרוא, לתרגם ולבאר בטוב-טעם את ההגדה לכל בני המשפחה, אלא שבשנה זו לא ידע כיצד לנהוג, שהרי על שולחן הסדר תסב אף אותה גויה, והיאך ימסור לה את דברי תורתנו הקדושה?

שלח את שאלתו לרבינו האגרות משה, והשיב לו הגאון כדלהלן:

פשוט לעניות דעתי, כי מה שאמר ר' אמי במסכת חגיגה שאין מוסרין דברי תורה לעכו"ם, הוא דוקא כשכוונתו למוסרם להעכו"ם, אבל כשכוונת הלומד דברי תורה הוא ללומדם בעצמו ולמוסרם ליהודים הנמצאים במקום - אין הדבר נאסר מחמת שנוכח שם גם עכו"ם, שאף הוא ישמע ממילא את דברי התורה.

והוסיף האגרות משה להביא כעין ראיה לדבריו, שהרי הדין הוא שאסור ללמד תורה גם את עבדו[1], ומאידך מצינו כי "טבי" - עבדו של רבן גמליאל, היה תלמיד חכם גדול, וראוי ליסמך[2], והיו החכמים לומדים ומפלפלים אף כשהיה טבי נמצא אצלם בכוונתו לשמוע דברי חכמים[3]. אמור מעתה, שהיות וכוונת חכמי ישראל היתה ללמוד בעצמם, לא נאסרו אף שידעו כי טבי שהוא עבד נוכח במקום וגם הוא לומד מהם[4]. ומסתבר שכן הוא אף בנוגע לעכו"ם, שהאיסור הוא רק כאשר הכוונה היא למסור לו את דברי התורה, אבל כשהלימוד הוא לישראל, אף שנמצא שם גם עכו"ם שגם כן שומע מאיליו - אין לאסור.

וסיים האגרות משה: ולכן מותר לך להגיד ההגדה ולתרגמה כדי שיבינו ההורים וכל המשפחה, אף שממילא גם היא הנכרית שומעת.

ולכאורה אף אנו נוכל לומר, כי כל מגמתו של מוסר השיעור היא ללמד ולחזק את נערי ישראל, אין לו שום כוונה למסור את דברי התורה לנכרי, ולפיכך יוכל להמשיך בפעולותיו הברוכות, וזכות הרבים תלויה בו[5].

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.