קיום מצוות על ידי צדיק שנפטר

מעשה נורא הביא הגאון רבנו יוסף חיים זצ"ל בספרו "נפלאים מעשיך" (אות צ"ט):

בזמן רבנו שרירא גאון, היה עשיר מופלג, שברשותו היה ספר תורה עתיק מאוד. ספר זה נכתב בכתב יד קודשו של אדוננו עזרא הסופר זיע"א, והכתב שבו היה מרהיב ביופיו.

לאחר פטירתו של העשיר, נפלה מחלוקת גדולה בין שני בניו היורשים אודות ירושת ספר התורה. כל אחד מן השניים ויתר על כל הכסף והזהב ובלבד שיזכה בספר התורה הנדיר אשר לא יסולא בפז. הציעו טענותיהם בפני יודעי דת ודין, ופסק הדין היה לערוך בין שניהם חלוקה על פי גורל, באופן שהאחד יזכה בספר התורה, והאחר יירש את שאר הנכסים הרבים כנגדו. וכן עשו, הפילו בין השניים גורל.

האח שזכה בספר שמח שמחה גדולה עד מאוד, כמוצא שלל רב. כאות הודאה ושבח לבורא עולם, ערך אף מסיבת "הכנסת ספר תורה" ברוב פאר והדר, וספר התורה הוכנס אחר כבוד לבית הכנסת הגדול שבעיר.

והנה, באותה עיר חי יהודי מומר, רשע ורע מעללים, ובראותו כל זאת, חרה אפו על היורש הזה, שאיבד את כל ההון הרב בעד ספר התורה. התאוה, הקינאה והכבוד הוציאוהו מדעתו, והחליט להטיל דופי בייחוסו וכשרותו של ספר התורה.

מה עשה?

החליף מלבושיו על מנת שלא יכירוהו, ובליל שבת קודש, באישון לילה, הלך לבית הכנסת, פתח את נרתיק הספר, וראה לפניו את הפסוק מהפרשה של אותו שבוע (פר' משפטים, שמות כ"ג, כ"ה): וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ. אותו בן בליעל עשה זיוף, בחירוף וגידוף, בספר הקדוש, רח"ל, באופן שמחק את האות עי"ן מהתיבה "ועבדתם", וכתב במקומה את האות אל"ף, ונמצא שכעת כתובה המילה "ואבדתם" ח"ו, במקום "ועבדתם". עתה - חשב הרשע בליבו - איבד היורש גם את כל הממון הרב ואף ספר תורה אין לו.

אתא בוקר, והוציאו המתפללים בשמחה רבה את ספר התורה, והחלו בקריאת פרשת השבוע. לפתע במהלך הקריאה נדהמו לגלות את הטעות הנוראה שבספר... רבים סברו כי רימה אותם אותו יורש, ובודאי שלא נכתב הספר על ידי עזרא הסופר. גדול היה צערו ויגונו של יורש הספר, עד כדי כך שמרוב דאגה ותוגה נפל למשכב, וחשב בליבו כי אף על פי שיכולים לתקן טעות זו, אבל בכל אופן כבר לא יהיה נקרא 'ספר תורה של עזרא הסופר' ע"ה.

ויהי בליל מוצאי שבת, ויבא אליו אביו בחלום הלילה, וסיפר לו את כל האמת העומדת מאחורי המאורע, והוסיף כי כבר קיבל המומר משפטו - שבא מלאך ועקר את עינו, שכך נגזר עליו בבית דין של מעלה עַיִן תַּחַת עַיִן - שהוא לקח אות עי"ן מן הספר תורה - לכך ינקרו את העין שלו.

חתם האב את דבריו באֹמרו: "אינכם צריכים לתקן את ספר התורה, כי כן יצא הפסק מבית דין של מעלה, כי עזרא הסופר בעצמו, שכתב את ספר התורה הזה בקדושה, הוא שירד ויתקן את הספר תורה!!"

הקיץ הבן בבהלה, והנה חלום. קם מיד ומיהר יחד עם הגבאים לעבר בית הכנסת. פתחו את ספר התורה, וכן היה כאשר אמר לו אביו, הספר אכן תוקן, העי"ן שבה לתיבת 'ועבדתם'.

עד כאן המעשה הנפלא שהביא מרן ה'בן איש חי'[1].

אולם כעת שומה עלינו להבין, היאך ניתן לצאת ידי חובה על ידי ספר תורה שכתבו אדם שנפטר? הלא הוא אינו מחוייב בדבר, וכמו שדורשת הגמרא במסכת שבת (ל'.) על הפסוק בַּמֵּתִים חָפְשִׁי (תהלים פ"ח, ו') 'כיון שמת אדם, נעשה חפשי מן התורה ומן המצוות'. ודומה הדבר לכאורה לספר תורה שנכתב על ידי קטן או אשה שפסול (כמבואר ביור"ד סימן רפ"א ס"ג), ואף במקרה דנן, הרי אין הנפטר שייך במצוה זו לאחר פטירתו, וכיצד יצאו אחרים על ידו?          

תשובה

ובכן, מו"ר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, ביאר עניין זה על פי המסופר במסכת כתובות (ק"ג.), וכדלהלן.

חידה: היכן מצינו שהוציא מת את הרבים ידי חובה?

מספרת הגמרא: בשעת פטירתו של רבי אמר: לבַנַי אני צריך. נכנסו בניו אצלו, אמר להם הזהרו בכבוד אמכם, נר יהא דלוק (בערב שבת) במקומו (אצל השולחן, כפי שהיה בחיי), שולחן יהא ערוך במקומו מטה תהא מוצעת במקומה. מאי טעמא? כל בי שמשי הוה אתי לביתיה - אף לאחר שנפטר, בכל ערב שבת היה רבי מגיע לביתו.

וכתב בספר חסידים (סימן תתשכ"ז, הובא בגיליון הש"ס שם): והיה רבי נראה בבגדי חמודות שהיה לובש בשבת, ופוטר את הרבים בקידוש היום, ולא כשאר מתים שהם חופשיים מן המצוות, כי צדיקים חיים ופוטרים בקידוש. (ועיין שם בהערות מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א).

לאור זאת, נוכל ללמוד כי אף הספר תורה שתיקנו עזרא הסופר ע"ה, אינו תוקן על ידי מת ח"ו, אלא אף כאן נאמר שנחשב הצדיק לחי וקיים.

צירוף צדיקים שנפטרו למניין

גאון עוזינו מרן החיד"א זי"ע, הביא בספרו 'שם הגדולים' (מערכת גדולים א', קצ"ט) מספר 'עמק המלך', מעשה שהיה בעיר חברון, שפעם נותרו יהודי המקום בלא מניין ביום הכיפורים, ומי השלים להם מניין?- אברהם אבינו ע"ה. והסביר החיד"א את הדברים על פי המבואר בספר חסידים דלעיל, שהצדיקים במיתתם קרויים חיים. ולכן גם מתפללים על קברי צדיקים, אף שאין להתפלל בתוך ד' אמות של נפטר משום "לועג לרש" (כמבואר בשולחן ערוך או"ח סימן ע"א), אין זה אמור בצדיקים, שהרי מצינו (בבבא מציעא פ"ז.) שאף לאחר פטירתם הם מתפללים!

והגאון רבי עובדיה יוסף שליט"א, בשו"ת 'יחווה דעת' (חלק ו' סימן ה') כתב על דברים אלו: "ולפי עניות דעתי, במחילת כבוד תורתו, אין זה מן היישוב לאלה שנוהגים היפך הדין להתפלל בבית הקברות, ואף שנאמר שיש לסמוך על הספר חסידים, זהו רק באופן שהצדיק נראה כמו בחיים חיותו, שרק אז נידון כאדם שחייב במצות ופוטר את אחרים, מה שאין כן כשהם נחים על משכבותם, שהרי גם בדוד המלך אמרו דרשה זו 'במתים חפשי' - שכיון שמת נעשה פטור מן התורה והמצות[2].

ולפי דברינו, הוסיף ה'יחווה דעת', יש ליישב המעשה שבספר 'עמק המלך', שאברהם אבינו השלים מניין, ששם מדובר שהופיע בגופו הקדוש, כמו בחיים חיותו. ומצאתי להגאון רבי עוזיאל לחאייך, בעל משכנות הרועים, בספר חיים וחסד (דרוש כ' דף קי"ג ע"א), שהביא דברי הספר חסידים הנ"ל, וכתב: ודבריו מבהילים הרעיון, שיהיו הצדיקים אחר מותם חייבים במצות ומוציאים את אחרים ידי חובתם! ועוד איך יברכו על היין של הקידוש, והא לאו בני הנאה נינהו וכו'? ושוב ראיתי בספר 'פתח עינים' שכתב, שזהו חידוש גדול וכו', ושיש סמך לכך מדברי בעלי התוספות פרשת וילך, שבפטירת משה רבינו שכתב ספר תורה, ירד גבריאל ונטל הספר תורה מידו, והעלהו לבית דין הגדול של מעלה, והצדיקים שבמרום קוראים בו בשבתות וראשי חדשים וכו'. וכתב על זה הרב חיים וחסד, ועדיין אין מזה שום הוכחה שיכולים להוציא את החיים ידי חובה. ואנו אין לנו עסק בנסתרות...

 וסיים ה'יחווה דעת': לפיכך אין מקום להתיר לומר קדיש סמוך לקברות הצדיקים בלי מניין של עשרה אנשים, ויש למחות במי שעושה כן, ואם עבר ואמר קדיש - אין לענות אחריו אמן, שזוהי בכלל אמן יתומה.

ושמענו כי פעם אחת הגיע יהודי וסיפר לגאון רבי עובדיה יוסף שליט"א, כי ביקר יחד עם שמונה מחבריו בקברו של אחד מגדולי הדורות, ובסיום לימודם, כאשר נעמדו לומר את הקדיש, מחה בהם: "הלא אנו רק תשעה! ללא מניין אסור לומר דבר שבקדושה!". "מה אתה רוצה?", השיבו לו, "הרי צדיקים במיתתן קרויים חיים...! נוכל איפוא לצרף את הצדיק למניין!".

ביקש האיש לשאול את פי הרב: "האם אכן ניתן לומר קדיש בצירוף הצדיק?"

"אפשר לומר", השיב הגאון, "אך רק בתנאי אחד: שתשמע את הצדיק עונה אמן..."

רבי חי טייב לא מת

 כאשר נפטר לבית עולמו הגאון הצדיק רבי יצחק חי טייב זצ"ל מתוניס, חרט האומן על מצבתו: "רבי חי טייב, מת בשנה פלונית ביום פלוני".

עוד באותו הלילה באו אליו משמים בחלומו, ואיימו להענישו מרות. "מה עשיתי? מדוע מגיעים לי עונשים חמורים אלו?" מחה האומן.

השיבו לו: "על שהעזת לכתוב 'מת' על הקדוש ר' יצחק חי טייב! וכי אינך יודע שהצדיקים במיתתם קרויים חיים?!"

ביקש האומן רחמים, והתחנן: "מתחרט אני על מעשיי. אנא סלחו לי, שוגג הייתי. אך את הנעשה אין להשיב, החריטה כבר נעשתה".

אמרו לו: "זאת עשה וחיה - עם שחר חזור אל הקבר ותוסיף את המילה 'לא' לפני המילה 'מת'!".

טען החרט: "אבל אין כלל מקום לתיבה נוספת".

השיבו לו: "אם כן, תלה את התיבה הזו בין השורות".

ויקץ החרט בחרדה, והנה חלום. עם שחר מיהר ועשה כמצווה עליו. וכך ראו ורואים כל פוקדי ציונו של הצדיק את המילה 'לא' תלויה בין השורות, לאמר: "רבי חי טייב לא מת". זה שמו וזה זכרו לדורות. יש לציין עוד, כי ספרו קרוי "חלב חטים", נוטריקון: חכם יצחק חי טייב בסילוקו לא מת.

'אתה חי - נצל את הזמן ולמד בעצמך'

מכל האמור, עיקר העיקרים עבורנו הוא, שנדע להיות חיים עוד בחיינו. נמצה את ימינו ושנותינו בלימוד התורה הקדושה ובקיום מצוות, בבחינת 'בא בימים' - בא בחשבון ימים.

מספרים שנגש פעם עשיר נכבד למרן החפץ חיים זצ"ל, וביקש לתרום לאחר מותו סכום כסף רב לישיבה, כדי שילמד הרב משניות לעילוי נשמתו.

השיב לו החפץ חיים: "וכי אני הוא שזקוק ללמוד לעילוי נשמתך?! למד אתה! הרי אתה עדיין חי!..."

והוסיף הרב, כי שם בעולם הבא אין כלום. בשמים לא יהיה ניתן להשיג אפילו דף גמרא בלוי מהגניזה. אף אם נחפש בסך הכל סידור ישן, להביט בתוכו לראות כמה מילים - אַין. מה כן יוכל אדם להביא עמו? את הספרים שלמד כאן בעולם הזה. אותם יביא עמו וילמד אף שם...

* * *

אין התורה מתגלית אלא לאוהבה

כך הוא דבר תורה, אינה מתגלית אלא לאוהבה, יודעת התורה שחכם לב ההוא מסבב שער ביתה בכל יום, מה עשתה, גילתה פניה אליו מתוך ההיכל, ורמזה לו רמז ומיד חזרה למקומה ונסתרה. כל אלו משם לא ידעו ולא הסתכלו אלא הוא בלבדו, ומעיו ולבו ונפשו הולכים אחריה, ועל כן התורה מתגלה ומתכסה והולכת באהבה אל אוהבה לעורר עמו האהבה וכו'. ועל כן, בני אדם צריכים להזהר ולרדוף אחר התורה להיות מן האוהבים שלה (תרגום הזהר, שמות צ"ט).

התורה אינה מניחתו לחזור ממנה

וימינו תחבקני - וימינו שהיא התורה תחבקני, וטעם שתלה הענין בה ומהראוי היה לתלות הענין בו ויאמר ואחבק ימינו, הטעם הוא, כי יש ב' בחינות לומדי תורה וכו', והב', שלומדים כל היום עד אשר אם יבטלו זמן מה מן התורה, תשיחהו, אפילו שיחתן הוא התורה, ואין נפשו מתיישבת עליו כל עוד שאינו לומד, באהבתה ישגה תמיד, וזה יורה כי התורה אינה מניחתו לחזור פנים ממנה באהבתו אותה, לזה אמר וימינו תחבקני, וזה יגיד על רוב אהבה בה, עד שהיא מחזרת אחריו (ספר ראשון לציון לבעל האור החיים, שיר השירים ב').

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.