המורה למדעים שחוותה מוות קליני: "רציתי להידבק אל האור"

"זה היה בשבת בבוקר. בעלי יצא לטיול שטח עם חברים, אני עוד שכבתי במיטתי, וילדיי היו בחדריהם. לפתע חשתי גל של כאבים פיזיים בלתי מוכרים תוקף אותי. צמרמורות אחזו בי, זיעה קרה שטפה את כולי, ותוך דקות אחדות ממש - הרגשתי שאני הולכת למות", כך מתארת אודליה (לשעבר סימה) לוי מכפר סירקין, את החוויה הקשה שעברה בשנות ה-40 לחייה.

דבר לא הכין את לוי, 54, מורה למדעים במקצועה, ואם לשלושה ילדים, לשיעור הגדול בחייה. שיעור אותו למדה בעל כורחה ובדרך הקשה. שיעור אותו התחייבה ללמד לאחרים כל עוד נפשה בה. "המושג 'שבת' עבורי, סימל אז טיולים בחיק הטבע, נסיעות בכל חלקי הארץ, וזמן 'איכות' עם המשפחה", היא משחזרת. "אלא שהודות לניתוחון שעברתי זמן קצר קודם לכן, הוכרחתי לוותר על הטיולים לזמן מה ולהחזיר לעצמי את המנוחה שכה נזקקתי לה".

אודליה (סימה) לוי, כיום

לפתע הרגישה צמרמורות בכל הגוף, וחולשה גדולה שאופפת אותה. בכוחותיה האחרונים ניסתה לוי לקרוא לילדיה, אך קולה בגד בה. בקושי הצליחה לחייג מהטלפון הסמוך אליה לרופא שלה, והסבירה לו בקול רפה את תחושותיה. "תזמיני רופא פרטי מיד", אמר לה. כעבור זמן קצר כבר התייצב בביתה רופא מבוגר, יוצא רוסיה. אולם לרוע המזל, הוא לא ידע לדבר עברית. ניסתה לשדך לו מתורגמן, אך הדבר לא ממש הצליח. "אני רואה את הרופא מוציא מהתיק שלו כדור בשם קורדיל, ומצווה עליי לבלוע אותו. מילאתי אחר הוראותיו. הרגשתי כל כך רע, שלא עלה בדעתי להסס או להתנגד".

באותו רגע איבדה לוי את ההכרה.

רק מאוחר יותר התברר שאותו כדור (שתפקידו להרחיב את כלי הדם) הרע לה, שכן לוי סבלה מדימום תוך בטני והייתה צריכה לקבל דווקא את הכדור עם הפעולה הנגדית. מאת ה' הייתה זאת, רופא הנשים שלה נשאר כל אותו הזמן על הקו, תוך שהוא מנסה להבין מה מתרחש בזירה. הוא היה זה שבשלב מסוים הורה לרופא שבשטח להזמין אמבולנס פרטי. "פתאום הגיע אמבולנס, וילדיי - שהיו אז בני 14 ו-17, נכנסו לחדר בבהלה. אני זוכרת שבן רגע התמלא החדר בתכונה רבה – קולות אנשים ומכשירים. צוות הפאראמדיקים עט עליי, והדבר האחרון שאני זוכרת לפני שהתרחקתי מעלה-מעלה, היה הקול של אחד מהם שצועק בהיסטריה: 'אין דופק. אין נשימה. אנחנו מאבדים אותה', ואחד אחר שכעס על הרופא וצעק צעקות מחרישות אוזניים לעומתו: 'היית צריך להזמין אמבולנס לטיפול נמרץ, למה הזמנת אמבולנס רגיל?".

"הנשמה שלי עלתה למעלה כמו בלון הליום"

תוך שניות שנדמו כנצח, החליט הצוות הרפואי 'לטוס' איתה לבית החולים. בנה הגדול, שבאותה תקופה התאמן על משקולות, היה זה שנשא אותה לאמבולנס. מאוחר יותר סיפר לה, כי המשימה הזו הייתה לו קשה פי כמה מהרמת המשקולות בה התמחה. בינתיים, מסתכלת אמו על המתרחש עמה מלמעלה, רואה כיצד מכניסים אותה לאלונקה, זוכרת את מסלול הנסיעה, ואפילו איך באמצע הדרך – ביצעו האמבולנסים ביניהם 'החלפה'. "בנקודה מסוימת, הרגשתי איך סוטרים על פניי וקוראים בשמי. פתחתי את עיניי, וכשראיתי את תקרת האמבולנס – התאכזבתי".

מדוע?

"כי הרגיש לי נעים לעזוב את העולם הזה. הופיע אור ענק שיצא מאחת הפינות ועטף בבת אחת את כל שדה הראייה שלי - את כל כולי. הוא התקרב אליי מקצה התקרה בצורה אלכסונית, וכל מה שרציתי היה רק להידבק אליו. כמו מגנט".

איך הרגשת?

"נפלא. האור הזה הציף אותי בתחושת אושר ואהבה עילאית, שאינה דומה לשום דבר שאני מכירה בעולם הזה. ב"ה זכיתי להכיר אהבות העולם הזה מהן – בעל, ילדים, וכדומה – והכל מתגמד לעומת האהבה שהרגשתי אז. עד היום יש לי כיסופים לאותו אור".

פחדת?

"בכלל לא. האור הזה היה כל כך אוהב, וכל כך מבין ומכיל – שלא היה צורך לפחד. הרגשתי מוגנת בתוכו. פתאום הבנתי מה זה נקרא למות: פשוט עוברים ממצב צבירה אחד לשני, כמו מתוך ערות לשינה. זה הכל, ככה מתים. זה ממש לא מפחיד.

"לאט-לאט, כאילו הייתה בלון הליום, אני מרגישה שהנשמה שלי עולה למעלה אחרי האור הזה. ופתאום, בלי שום הכנה מוקדמת, שומעת קול שאומר לי בטלפתיה: 'טרם זמנך'. בנקודה זו אני מרגישה כמו יד נעלמת שעוצרת אותי, ולא מאפשרת לי להמשיך להתקדם לעבר האור. לפתע חזרה נשמתה של לוי בחזרה לגופה, דרך הנחיריים. "באותו רגע הרגשתי כאילו אני לובשת חליפת צוללנים שקטנה עליי בכמה מידות. ניסיתי להתנגד, אך לא יכולתי. הגוף סגר על הנשמה ועליי".

"היום אני יודעת שחייתי בתוך שכנוע עצמי מתמשך"

בשלב זה, מתארת לוי באוזניי מסכת אירועים שאחת מסקנתם: צריך לדבוק בבורא עולם. אך אז נראה היה שלא אישה משכילה ורציונאלית כמותה - תיתן לכף הסנטימנטים להכריע. לא הפעם, ולא כל כך מהר. לוי חזרה לשגרת יומה נטולת הרוחניות, וכמורה למדעים – מצאה תירוץ טוב למדי להעסיק בו את המחשבות הטורדניות שבמוחה, שדרשו לקבל תשובות מניחות את הדעת. "התייחסתי לכל המאורע כאל מעין חלום שעברתי. לעצמי הסברתי את זה כהזיות שנוצרו כיוון שהמוח לא קיבל חמצן", משחזרת לוי בנימה מהורהרת. "שנים לאחר מכן, עוד המשכתי לחיות כחילונית גמורה".

אז מה גרם לשינוי?

"תוכנית שראיתי 'במקרה' בערוץ נשיונל ג'אוגרפיק, על החיים שלאחר המוות – שכללה עדויות של אנשים שונים מרחבי העולם על כל מה שקשור לתופעה הזו של המוות הקליני. פתאום הבנתי שמה שמספרים האנשים האלה שעל המרקע – זה מה שאני עברתי, ושיש לזה אפילו שם. זה היה רגע מאוד מכונן בשבילי – התחלתי לחקור וללמוד על התופעה. אז גם התוודעתי לספר 'המהפך' ולרב זמיר כהן, והחלה מעין התחזקות פנימית".

אודליה (סימה) לוי, בעבר

וחיצונית?

"אני יודעת שזה יישמע מוזר, אבל עדיין לא. הייתי אגוז קשה, וסירבתי לקשר את רצף הניסים שהתרחשו אתי לאי-אלו סיבות דתיות. במקום לנצל את כל מה שעברתי לתועלת הרבים, לצערי – ניצלתי אותו לתועלת עצמי".

מה זאת אומרת?

"אחרי האירוע הרגשתי שקיבלתי 'כוחות' מיוחדים. קצת קשה לי להסביר את זה, אבל פתאום ידעתי להגיד כל מיני דברים על כל מיני אנשים, וקלטתי את הפוטנציאל העסקי שטמון פה. אמרתי לעצמי: 'יופי. לפחות נעשה מזה כסף', והתחלתי לפרסם עצמי בתור קוראת בכף היד.

"כמובן שמהר מאוד הבנתי, שזה אינו רצון ה'. מאותו רגע שהתחלתי לעסוק בזה, סוללת צרות תקפה אותנו: מכשירי חשמל יקרים התקלקלו, עברנו שלוש תאונות דרכים תוך שלושה חודשים כשבאחת מהן – בעלי ניצל בנס, אני עברתי שני ניתוחים מיותרים, בעלי פתאום חלה בסרטן, והרשימה עוד ארוכה. צרות מבית ומחוץ".

הבן חזר בתשובה והחזיר את אמו אחריו

ומתי מרים האדם ראשו למעלה, אם לא בעתות משבר? "יום אחד הגעתי לרב כלשהו ושאלתי אותו 'למה כל הצרות האלה?'. תשובתו הדהימה אותי: 'אסור לעשות את מה שאת עושה, ה' לא שמח מזה'. פחדתי מאוד, וכבר למחרת הודעתי ללקוחות על סגירת 'העסק'.

"בינתיים, הבן שלי שהתגייס כבר לצבא, החל להתחזק ולהתקרב לה'. בלעדיי כמובן. וכשהוא הודיע שהוא חוזר בתשובה, בעלי ואני הרגשנו שנפלו עלינו השמיים. אמרתי לו: 'רוצה להיות דתי? תהיה דתי בחדר שלך'. וכך היה. הוא היה עושה קידוש בחדר שלו, ואנחנו היינו יושבים ורואים טלוויזיה, בסלון. עד שבגיל 50, החלטתי לקנות לעצמי מתנה: כיסוי ראש".

איך זה קרה?

"בזכותו כמובן. ככל יהודי טוב שזה עתה גילה את בוראו, גם הבן שלי רצה לזכות את אמו ונהג להרצות לי השכם והערב על כך שכל מה שאני מלמדת, נמצא בתורה. 'את מלמדת מדעים, נכון? אז איך את לא יודעת שיש סדר לדברים, שהם לא נבראים מעצמם?', כך היה מאתגר בשאלות קשות, עד שהוכרחתי לראות את האמת".

על הבקשה לשתף בתובנה אחת מני רבות שהפיקה מהניסיון הקשה שעברה – לוקחת לוי נשימה עמוקה ועונה: "בשל כישלון הניתוח הראשון, נאלצתי לעבור ניתוח נוסף - לחינם. אחריו, במשך שלושה חודשים ארוכים, לא יכולתי לאכול ולשתות וסבלתי כאבים איומים בגוף ונפש. בזכות ספרו של הרב שלום ארוש, 'שעריו בתודה', שהתגלגל לידי, בכל פעם שכאב לי – במקום להתלונן, לבכות ולהיאנח, התחלתי לומר תודה".

זה אמנם לקח זמן, אבל אט-אט הפצע הגליד, הסבל כבר לא היה בלתי נסבל. אך לוי לא שכחה את הבטחתה לה', כשכל זה יסתיים. "הבטחתי לה' שכל עוד נפשי בי – אפרסם את הנס, ואקדש שמו ברבים. שאספר איך הוא היה אתי יד ביד לאורך כל הדרך, ולא עזב אותי. תובנה אחת את מבקשת ממני? הרי יש כל כך הרבה. אבל החשובה שבהן היא כוחו של הפה, כוחה של ההודיה. בזכותם נגאלתי, ובזכותם – עתידות אתן, בנות המלך האהובות, להיגאל".